בפרק הקודם הרחבתי בהצגת משנתו של זיגמונט באומן , משום שאני רואה בה ערך רב להבנת מקומם של המסררתים במבנה התרבותי הזהותי הדומיננטי בישראל . לטענתי המסורתים הם מעין זר לא מוכר , תחום אפור של זהות בסוציולוגיה הישראלית ובמעין החברתי הבנוי סביב ההנגדה דתי-חילוני . מדעי החברה בישראל , שהתאפיינו במשך שנים בדומיננטיות של שיח המודרניזציה והחילון , וששבו ואיששו את הקטגוריזציה הדו קוטבית ( ידיד-אויב בהקשר של "השסע הדתי-חילוני ( " היונקת מתפיסת עולם ציונית חילונית מערבית , אמנם הכירו בקיומם של המסורתים ; ככל הנראה הם אף טבעו את התואר "מסורתיים" בניסיון למקמם בנרטיב המודרניזציה והחילון . אבל הם כשלו בהבנתם ובהכרתם של המסורתים . הסוציולוגיה הישראלית , במקום להיות קשובה לעולם המשמעויות המסורתי , נטתה למקם את המסורתים על ציר מדומיין שבנתה תזת המודרניזציה והחילון , ובכך הונצחה האי הבנה שלהם . אפשר שעלייתם של יהודים מארצות האסלאם , שצאצאיהם הם רוב רובו של קהל המסורתים בישראל , סימנה בהיסטוריה הציונית הישראלית את חדירת הזר המזרחי המסורתי לתוך מערכת יחסים סבוכה בין לאומיות לדת , מערכת אירופית באופייה . הה...
אל הספר