השלב הבא בשיח אודות האימהות שואף להשמעת קולה של האם והאישה כסובייקט , אשר גבולותיו וזהותו נזילים ומשתנים . קול זה חותר תחת עקרונות היסוד של הסדר הגברי , ושל מושגי האם והאימהות המוכרים והשייכים לסדר ולשיח הפטריארכלי , על הקטגוריות הקבועות שלו באשר לסובייקטיביות ולאמת . נציגות בולטות של זרם זה ביבשת האירופית הן ההוגות של הפמיניזם הפסיכואנליטי הצרפתי , לוס איריגארי , ז'וליה קריסטבה והלן סיקסו , שהושפעו מלאקאן ומפרויד והתכתבו עם משנתם באמביוולנטיות . הן דנו בקול האימהי ברוח הביקורת הפוסט-סטרוקטורליסטית וקראו למהפכה מילולית ולהתנתקות ממחוזות הדיבור הפטריארכלי השתלטני . הן עסקו רבות במה שכונה "הכתיבה הנשית" - ( ecriture feminine ) כתיבה שמטרתה לשמש כלי ביטוי נשי , שבו מגולם יסוד מחותני , ושדרכו יכולות נשים לבטא את חוויותיהן האותנטיות . המונח "כתיבה נשית" מופיע לראשונה במאמרה של הלן סיקסו משנת , 1975 "צחוקה של המדוזה" . ( "Le Rire de la Meduse" ) בפתיחת מאמרה כותבת סיקסו : "על האישה לכתוב את עצמה : על האישה לכתוב על האישה ולהביא את הנשים אל הכתיבה , שממנה הן הורחקו באלימות כפי שהורחקו מגופן ש...
אל הספר