מרבית האמנות הפמיניסטית של שנות השבעים היתה אמנות מחאה במובן כלשהו , אך קבוצה אחת מסוימת ומובחנת זכתה לכינוי "אמנות מחאה פמיניסטית" בגלל הפרופיל הציבורי הגבוה שלה ומידת האקטיביזם של חברותיה . בעקבות המהפכות החברתיות של שנות השישים בארצות-הברית , הצטרפו אמניות ואמנים רבים לתנועות מחאה פוליטיות וביקשו לפעול כאמנים פוליטיים , בכללם אמניות והוגות פמיניסטיות . כחלק מפעילויות התנועות לזכויות האזרח והתנועה נגד מלחמת וייטנאם , מילאו הפמיניסטיות תפקיד פעיל בהפגנות , בשביתות ובאסיפות מחאה רבות . ואולם , הן גם הקימו תנועות משלהן , ובהן שילבו מודעות חברתית , מאבק נגד דיכוי נשים ופעילות אנטי-מלחמתית עם מסרים פמיניסטיים . אל מול אלימות ומיליטריזם אחת האמניות הבולטות והעקביות ביותר בזרם זה היתה ננסי ספרו ( Spero ) מניו יורק , אשר יצרה עבודות מחאה רבות . היא ביטאה את מחאתה נגד אלימות בסדרות ציורים גדולות , עליהן עבדה תקופות ארוכות , ואף ביצעה לצורך כך תחקיר מעמיק של חומרים כתובים , צילומים ישנים וציורים עתיקים . היא יצרה עבודות שעסקו בגילויי אלימות קשים , ושצוירו במשיכות מכחול עדינות , מינימליסטיות , ...
אל הספר