בפרק זה אבקש לעסוק בתרבות במובן הנורמטיבי ובמובן האידאליסטי , כלומר , בתרבות הנאותה , שמן הראוי שהכול יקפידו לנהוג על פיה , ובתרבות המעולה , או המופתית , שמן הראוי כי בני האדם יוקירו ויאתגרו עצמם לאור איכויותיה והישגיה . אדון אפוא בתרבות כבמכלול ( המשתנה והרבגוני ) של המעלות האנושיות בתחומי הדעת , המוסר , האמנות , הפוליטיקה , הספורט , הקיימות הסביבתית וכיוצא באלה תחומים מרכזיים בקיום האנושי - מכלול , אשר מבטא באחת מימוש נאות ומוצלח של טבע האדם ורמת הישג גבוהה של המין האנושי . נקודת המוצא של הדיון היא פילוסופית , הומניסטית ונורמטיבית , ברוח הגדרת התרבות המקובלת במילונים רבים : "סך ההישגים בהתפתחותו הרוחנית של האדם , " או "מכלול האיכויות הגבוהות ברגישות , במחשבה , בעשייה וביצירה האנושית . '' לפיכך אתמקד במה שנוהגים לכנות התרבות הגבוהה , שהיא התרבות הנאותה והמעולה כאחת . היא ניכרת בשלושה מאפיינים מכוננים : היא 1 ב"תרבות נאותה" כוונתי להתנהלות של בני אדם - ובכללה ערכים , עמדות , דיבור והתנהגות - שעולה בקנה אחד עם הנורמות , הנחשבות נאותות , מהוגנות , ראויות ומחייבות כלפי כלל בני האדם בשלב ה...
אל הספר