יש תקופה בחיינו , שבה אנו רגילים לראות כל כברת אדמה כמקום הראוי לבית . הנה כי כן סקרתי את הסביבה מכל עבר במרחק של שנים עשר מיל ממקום מגורי . בדימיוני קניתי את כל החוות בזו אחר זו , כי כולן עמדו למכירה ומחירן היה ידוע לי . שוטטתי באחוזתו של כל איכר' טעמתי מתפוחי הבר שלו , שוחחתי עמו בענייני משק , הסכמתי לסכום שנקב כמחיר חוותו—לאמיתו של דבר' לכל מחיר — ובדמיוני משכנתיה לון קבעתי אפילו סכום גדול יותר במחירה — לקחתי הכול מלבד שטר התחייבות — היה נאמן עלי בדיבורו' כי מאוד חביבה עלי השיחה — טיפחתיה' ואני סבור כי במידת מה טיפחתי גם אותו עצמו' ואחר ששבעה נפשי בכך , הסתלקתי והשארתיו שימשיך בשלו . ניסיון זה איפשר לי להיראות בעיני ידידי כסרסור לנכםי דלא ניידי . בכל אשר ישבתי שם יכולתי גם לחיות — ולפי זה קרן הנוף מתוכי לכל רוחות השמים . סוף סוף בית מהו אם לא , sedes מקום מושב ? וטוב טוב מקום מושב בנאות דשא . גיליתי כמה מקומות לבניית בית , שאי אפשר היה להעלות על הדעת כי ישופרו במהרה , מקומות שבעיני אנשים אחרים נראו מן הסתם ברחוקים מדי מן הכפר' אבל בעיני שלי היה הכפר רחוק למדי מהם . אמרתי : הנה המקום...
אל הספר