נמרוד אלוני מאמר זה נכתב מתוך תסכול נורא . מקורו בתחושת החמצה לנוכח הפער שבין הפוטנציאל האדיר הגלום במחשבה הפילוסופית כ"מנוע צמיחה חינוכי" מן המדרגה הראשונה , לבין המציאות העגומה של היעדרה הכמעט מוחלט ממערכת החינוך שלנו . חרף העובדה שהפילוסופיה או ההתפלספות נחשבת לאחד המאפיינים המגדירים והמבחינים של האנושיות — ביכולת הדיבור התבוני שמקופלת במילה העברית "הוגה" ובמילה היוונית "לוגוס" - אין לה כמעט זכר בתוכנית הלימודים . ואף על פי ש"גישה פילוסופית" נחשבת בקרב הציבור המשכיל ל"ציוד" הכרחי לכל אדם לכל אורך החיים — היא מודרת משערי בית הספר . חוכמה , במילים אחרות , שהיא מושא האהבה והיצירה הפילוסופית , וגם כותרתן של המידות הטובות האינטלקטואליות — במקום שתהיה "מזון מלכות" לצעירים בהתפתחותם , נותרת מחוץ לשערי בית הספר ומותירה לתלמידים את העיסוק הנחות יותר בחרושת המידע והידע . כבר במאה הקודמת התייחסו לכך בכאב גדול שני גדולי רוח . האחד , המשורר האמריקאי ט"ס אליוט , בשירו "הסלע : " "איה היא החוכמה שאיבדנו בריצה אחר ידע ? איה הוא הידע שאיבדנו בריצה אחר מידע ; " ? והשני הוא המתמטיקאי והפילוסוף הבריטי א...
אל הספר