המפגש בין האוכלוסייה היהודית לזו הפלסטינית במדינת ישראל החדשה לווה ב 1949 בתקנות לשעת חירום , שהגדירו את אזורי הביטחון שעליהם הוטל משטר צבאי . כך נוצרו , אליבא דקמפ , 1999 ) , ( 331-328 שתי מערכות אקולוגיות שונות בתחומי המדינה : האחת מתנהלת על פי עקרונות דמוקרטיים החותרים לנורמליזציה של חיי האזרחים , והאחרת - על פי עקרונות חירום המבוססים על מצב מתמשך של מלחמה . מצב זה אפשר למדינה לפקח על אזרחיה הפלסטינים ולעצב את היחסים החברתיים עמם והעניק סמכויות מקיפות למושלים צבאיים , כגון הגבלת חופש התנועה של ערביי ישראל , החרמת אדמות , ניוד תושבים או הענקת רשיונות עבודה , טיפול רפואי או היתרי נישואין . מעצם הגדרתם של ערביי ישראל כנאמנים לאויב , נדרש הממשל הצבאי לפקח עליהם . כך מוסדו ההבדלים בין קבוצת המיעוט הפלסטינית , הזכאית לשוויון זכויות במדינה , ובין אזרחיה האחרים ( קמפ , . ( 338-336 , 1999 רטוריקה זו עיצבה והגדירה את מערכת היחסים בין הקבוצות כסכסוך מלחמתי מתמשך ( בשארה , . ( 1993 בהקשר זה מציע מאג'ד אלחאג' ( 1997 ) לבחון את הזהות הפלסטינית במדינת ישראל לגבי ארבעה מעגלים : המקומי , הארצי , הא...
אל הספר