שעה שדיבר אנרי ברגסון על הצחוק ועל נסיבותיו הפסיכולוגיות , חותר היה , מדעת או שלא מדעת , לעשותו תפגין קונקרטי לפילוסופיה שלו : לעקרון הריאליות כמשטף נצחים שאנו קוראים לו 'הזמן / למושגיו על האינטואיציה ועל האינטלקט ועל החומר . לדידיה מתהווית הקומיות ( אולי הדברים אמורים אף בטראגיות ) בעקב ההפרעה החלה לפתע בזרמה הבלתי פוסק של ריאליות זאת . הצחוק נוצר תוך הסתכלות או הבחנה בתאו נת מעצור בהוויות האינסופית . בהוויות האינסופית הלא אין לד תש כל ראשית ואחרית : ואילו תאונת המעצור מבליטה , כב יכול , מעין נקודת קפאון המתפרשת במושגים של קטעיות מצי אותית—בעבר ובהווה ובעתיד . החוויה הקומית בראשיתה היא תדיר חווייתו של אדם המבחין בזולת : הוא , המסתכל גופו , עודנו שלם עם הריאליות האמיתית של משטף המציאות ! ואילו רגע אחד הוא נעשה עד לקלקלה בזולת הניתק ממקורו' נפרד -מן ההוויה , חלוש ועלוב , מזדקק לחילופי מסכות בגיבושי גרו טםקה שלהן הנכפות עליו מפי התאונה . תהליך זה יודגם בדר גות השונות של הקומיות : הן בפרימיטיביות ביותר , והן במור כבות הזקוקות לניתוח פסיכי מעמיק . צריך אדם שיהא מהלך עם יומו ועם לילו...
אל הספר