ראשיתה של המאה העשרים מצטיינת בקיצוניות לאומנית שברוב מדינות אירופה . יסודותיה הגלויים של לאומ נות זו—תפגיניה הסוציאליים , המדיניים והכלכליים—נתלוו בנ טיות פסיכיות מיוחדות שהטביעו חותם עמוק בספרות ובאמנות של הדור . במהותן לא היו נטיות אלו חדשות כלל וכלל . יחוס עתיק להן ברומאנטיקה רבת הצורות שתדיר היתה ידה על העליונה בשעות של ריאקציה והתמוטטות העמודים בבנייני המחשבה האירופית . מופת נאמן לרומאנטיקה מחודשת היתה עבודתו הספרותית של קנוט האמסון . יצירתו הגמלה ביותר היתה מוקדשת לקולות קדומים , לקריאות דמים ולפולחנות קרקע . בה היד . דרוך כולו למנגינה אלילית מחודשה ששוב החלה מגיחה מן האגמים ומן היערות שבצפון , מערבלת את נבכיו העכורים של הגזע , מעוררת את איווייו הסתומים ומסעירה חשקי אבדון בלבבו . הדר השקיעה הפראית , הטרום "היסטורית , שוב ניתן לביטוי בהגות האינטואיטיבית האסתטית של גיבורי האמסון הפרימיטיביים . ישנה אמת אטאוויסטית ביצירה ההאמםונית , שבכוחה מתקרב הקורא אל איזה יופי שגנוז היה בקדמות אסורה בהנאה . הנאת הכליון , התשובה לרחם אמא ארמה , היא הרוגשת בנפשו של האמסון ומכוונת את דברו אל הסא...
אל הספר