כשווילפריד עסק בעבודתו בשעות אחר הצהריים של ה 12 בינואר , 1943 בביתו בריברסייד דרייב , טלפן אליו ג'וזף לינטון , מזכיר לשכת הסוכנות היהודית בלונדון , ואמר לו , שסוף סוף נמצאה בשבילו עבודה בסוכנות . וילפריד נאנח : הרי הוא כל כך עסוק , ואין לו כלל זמן פנוי . "זוהי לא עבודה רגילה " - אמר לינטון - "זה מה שרצית . אולי יש סיכוי להציל ילדים ' . " לינטון זוכר , שווילפריד קרא : "מה !? אני בא מיד . " תוך שעה הסכים לנסוע לפורטוגל . באותו ערב כתב לדיאנה הופקינסון : "הסוכנות היהודית רוצה שאסע תיכף ומיד לליסבון , כדי לסייע בפעולות חילוץ , מיון הפליטים או משהו כזה . רק היום פנו אלי . אינני מסוגל , אינני מעז לסרב . אני חייב להתחזק גופנית , כדי שיהיו לי הכוחות לגשת למשימה זו . " על אף כל הפצרותיו של וילפריד ב 1941 עד לסתיו 1942 היתה עבודת הסעד של 'עליית הנוער' מינימלית . לארגון לא רק חסרו אמצעים , גם לא היתה לו שום אפשרות להחליט בענייני מדיניות , דבר שהיה נתון כולו בידי הסוכנות היהודית . באפריל 1942 כתב וילפריד להאנס רייסנר בבומביי : "אנחנו ממשיכים עדיין להעמיד פנים שהננו ארגון כלל עולמי , שאנחנו עדיי...
אל הספר