3. ההיסטוריוגרפיה במאה הרביעית

מה שקרוי בפינו 'תרבות יוון' היה נחלת שכבה צרה יחסית של 'בעלי פנאי , ' חסרי דאגות קיום . מכאן שאפילו במאה הרביעית — הקשה כל כך מבחינה חברתית כלכלית — שבה החלה הפוליס להתפורר , התקיימו חיי רוח ערים ופוריים . זו המאה של אפלאטון ואריסטו , שקבעו את דרכי ההגות הפילוסופית לכאלפיים שנים ויותר , וגם של יריביהם , כמו הציניקנים . גם אמנות התיאטרון הוסיפה לצמוח , אך שינתה את דמותה . כן פרחו האמנויות הפלאסטיות . מקצוע אחר , שהתפתח מכבר , היה תורת הנאום . הרטוריקה תפסה מקום מרכזי בחיי התרבות , משום שהיתה למעשה גם תורת הכתיבה והסגנון . יצירה ספרותית מכל סוג שהוא חייבת היתה להיכתב כסגנון הערב לאוזן , שכן היא נקראה בקול רם . מבין הנואמים ( כולם מאתונה ) מפורסם ביותר דמוסתנס . לענייננו חשוב יותר איסוקראטס , 338 — 436 ) לפי מסורת אחת הוא התאבד , ( שקולו היה חלש מכדי לנאום בהופעות פומביות , ולכן התמסר להוראת אמנותו ולכתיבת חוברות תעמולה מדינית בצורת נאומים . תוכניתו , שלמענה פעל במשך שנות חייו הארוכים , היתה איחוד יוון ( או לפחות מדינותיה החשובות ) וכיבוש שטחים באסיה הקטנה , כדי ליישב בה עודפי אוכלוסין וב...  אל הספר
מוסד ביאליק