א . מקורה ומהותה של לשון חכמים במאה הי"ט סברו חוקרים שונים , שהעברית המשנאית מעולם לא הייתה לשון מדוברת . כבר בשנת 1815 כתב ש' לוויזון במאמרו "דקדוק לשון המשנה , " שחכמי ישראל הם שיצרו בכתביהם בדרך מלאכותית את התרכובת הזאת של עברית מקראית , שהייתה יסוד מה , עם הארמית , שהייתה יסוד חי בפיהם . לדעתו , רוב תיבותיה של לשון המשנה הן מילים ארמיות בתמונה עברית , כגון "אילן" ( בארמית.- אילנא , ( או מילים עבריות בתמונה ארמית , כגון "ראוי" ( תרגום שאילה מ"חזי" הארמית . ( כעבור דור אחד בערך חזר א' גייגר , מאבות חכמת ישראל , בתוקף על הדעה , שלשון המשנה לשון מלאכותית היא , לשון המשא ומתן ההלכתי בבית המדרש , כדוגמת הלטינית בימי הביניים . דעה זו נתקבלה על כל חכמי האומות ועל מקצת חכמי ישראל , בלי שגייגר טרח להביא לה ראיות של ממש . לזאת יש לצרף את ההשקפה , שהחלה להלך באירופה בימי המדקדקים , ונתחזקה בימי המשכילים , שלפיה יש לעברית רק דקדוק אחד , הלוא הוא הדקדוק המקראי , וכל השונה ממנו שיבוש הוא , וראוי "לתקנו . " ראוי לציין , שיחס שלילי ללשון המשנה נודע כבר אצל חכמי ימי הביניים . מקצת המדקדקים ומפרשי המ...
אל הספר