7 . 3 . 1999 עפרה היא כמו הנשים של פעם . פניה עגולים , עטורי שיער מקורזל , אסוף מאחור לכדור עטוף רשת , ופרח משי נעוץ בו דרך קבע . נראה שהיא מוסיפה לעצמה את הפרח שאלוהים חסך ממנה כשנולדה , כך שהיא חופשייה להחליף אותו יום יום בהתאם לצבע בגדיה . הערב הוא אדום . עורה ברונזה בוהק , נקודת חן בשיפולי צווארה מימין , ונקודת זכות נוספת על עצם לחיה השמאלית . זוג עגילים גדולים ועגולים משתלשל מתנוכי אוזניה , ושפתיה העבות מודגשות בשפתון אדום דרמטי . הערב היא לובשת חולצה אדומה עם שרוול תחרה תפוח , וחצאית קלוש פרחונית אסופה בחגורה עבה המחשקת את מותניה הצרות . מוקפדת . שרשרת זהב מונחת על חזה החשוף , המודע כביכול לגודל מעמדו . נעלי סירה . ציפורניה ארוכות באדום כהה . כל כך יפה תמיד , כל כך יפה גם הערב , מעלה אלוזיות מארצות הפלמנקו והסירטקי , צלילי כינורות ויבחות מפוחית פה . תיק קטן רקום , במיוחד בשביל הסיגריות . תנועותיה נטולות מאמץ , כולה חושניות שבאה לה בקלות . עפרה היא אישה של כולם ושל אף אחד . הגיעה לקבוצה כי אילנה הזמינה אותה ואמרה לה שזה בסדר . למה " בסדר ? " שאלה . למרות שהתאבד , ענתה אילנה . בן ז...
אל הספר