מתוך ביקורתה של גליה פת-שמיר במוסף לספרות, ידיעות אחרונות 10.3.2006:
הפילוסופיה הסינית הגדולה מעמידה במרכזה את ההומניזם הטהור ולא את האל.
"האדם מרחיב את הדרך, לא הדרך את האדם", משפט הפתיחה ב'ספר המאמרות' של קונפוציוס, שחי בסין של המאה השישית לפני הספירה, מרמז לא מעט על החיבור כולו. זהו קובץ דיאלוגים קצרים בין המורה קונפוציוס לבין תלמידיו, אשר אספו והעלו אותם על הכתב במשך שנים ארוכות.
המבנה הדיאלוגי מזכיר לעתים את הפילוסופיה של הדיאלוגים הסוקראטיים, ולעתים שאילתות לרב, כפי שהן באות לביטוי בדת.
מעמדו של הספר בקונפוציאניזם דומה לזה של כתבי-קודש בדתות המוכרות לנו מהמערב.
האין זה מפתיע שהצהרת הפתיחה של ספר השוכן בלב לבה של התרבות הסינית מתייחסת ללימוד, להנאה, לחברות, לשמחה ולשוויון נפש? ישאלו ספקנים אחדים: האם זאת הפילוסופיה הגדולה של סין? ואחרים: האם אלה יסודות הדת בתרבות החשובה הזאת?
והתשובה לשתי השאלות היא "כן, בהחלט".
במשפטים הפשוטים הללו גלומים יסודות ההומניזם הקונפוציאני: ההנאה ולא התועלת שנלווית ללימוד, היחס האנושי שבין המורה לתלמידיו, הנתינה לחברים שכולה שמחה, ו"מידת ההשתוות" של האדם.
הצהרה כזאת מבטאת, מבחינה פילוסופית, תפיסה מוסרית שבמרכזה היחס שבין אדם לאדם ואשר לימוד נתפס בה כלימוד היחס הזה במיטבו, כלומר: לימוד מוסר.
ספר המאמרות זכה לתרגומים רבים ללשונות מערביות. כל תרגום, מדויק ככל שיהיה, מביא עמו הטיה פרשנית. דניאל לסלי ואמציה פורת תרגמוהו לעברית ב-1960. תרגום זה נוסח בשפה תלמודית, ולמעשה הציג את המאמרות מהאספקט הדתי. תרגומה החדש והנפלא של אמירה כץ מגיש את הצד הפילוסופי-הומניסטי של החיבור.
אל הספר