רחל דימתה את עצמה ואת שירתה הארץ-ישראלית ל"ספיח" – לתבואה שצמחה במאוחר, בפאת שדה.
אכן, כמו אחיותיה המשוררות העבריות הראשונות, הגיעה רחל אל הספרות העברית במאוחר ו"מאחורי הגדר", בלא ידיעת השפה ובלי כל התמצאות בתרבות הלאומית לדורותיה.
עם זאת, בהיותה שקויה ורווּיה בשירה הרוסית, הצליחה המשוררת החלוצה להגיע בתוך שנים אחדות להישגים אמנותיים חסרי תקדים.
עברית למדה אגב קריאה יום-יומית בתנ"ך והאזנה לפטפוטי הטף שבגן-הילדים העברי. שירתה, הממזגת בתוכה ענווה וגאווה, דומה לאותה רקפת מלאת ניגודים הפורחת בשניים משיריה: פרח עדין ורפה שראשו מורכן בהכנעה, אך מעל לגבעולו מתנוסס כתר בהיר ויפה של עלי-כותרת, ומתחתיו – עלווה כהה ושורשים חזקים הנאחזים בעקשנות בסלע.
לא בכדי הדגיש אליעזר שטיינמן את "עוז חולשתה" של רחל.
הספר "רקפת: ענווה וגאווה בשירת רחל" מתאר את התקבלותה של המשוררת על-ידי ביאליק, שלונסקי ואלתרמן – נציגיהן החשובים של שלוש משמרות בשירה העברית. הוא אף מאתר ומתאר צייני סגנון של יצירת רחל שלא אובחנו עד כה במחקר ובביקורת.
זיוה שמיר, מבכירי חוקריה של השירה העברית החדשה, מלמדת ספרות עברית במכללת סמינר הקיבוצים ובמרכז הבינתחומי הרצליה.
בעבר עמדה בראש מכון כץ לחקר הספרות העברית ובראש בית-הספר למדעי היהדות באוניברסיטת תל-אביב. פרופ' זיוה שמיר חיברה ספרים רבים, בעיקר על ביאליק ואלתרמן (אך גם על רטוש ועגנון). המחַברת היא כלת פרס עקביהו על מפעל חיים בחקר השירה העברית.
אל הספר