"הפטריוטיות הייתה אולי תכונה נעלה בעולם העתיק, כאשר היא אילצה בני אדם לשרת את הרעיון הנשגב של אותה תקופה – המולדת. אך האם יכולה הפטריוטיות להיות תכונה נעלה בימינו, כאשר היא מחייבת אנשים לאידאל מנוגד בתכלית לזה של דתנו ושל המוסר שלנו; כאשר במקום הודאה בשוויון ובאחווה בין כל בני האדם נקבעת כחובה שליטתה של מדינה או של אומה אחת על כל האחרות? אך מהו אותו רגש אצילי, אשר לדעת המעמדות הגבוהים יש להשרישו בלבם של בני העם? בהגדרתו הפשוטה ביותר, אותו רגש אינו אלא העדפת האומה – או המדינה – על פני אומה או מדינה של כל אדם אחר..."
(מתוך על הפטריוטיות)
אני זוכר את ההפתעה המשמחת שנכונה לי כאשר חבר ועמית ותיק שלי, אדם שאפתן מאוד שהקדיש את כל חייו לשירות הצבאי וזכה באותות כבוד ובדרגות גבוהות ביותר (שָליש אישי ואלוף) סיפר לי שהוא שרף את ה"זיכרונות" שכתב על המלחמות שבהן נטל חלק, מכיוון ששינה את השקפתו על הפעילות הצבאית, וכעת כל מלחמה היא מעשה מושחת בעיניו, ואין לעודד את קיומה על ידי נטילת חלק בה, אלא להפך, יש לערער את האמון בה בכל דרך אפשרית. קצינים רבים חושבים בדיוק כמוהו, אף שאינם אומרים זאת כל עוד הם משרתים בצבא. האמת היא שלא ייתכן קצין נבון שחושב אחרת..."
(מתוך תזכורת לקצין)
"אתה חייל. לימדו אותך לירות, לדקור, לצעוד...לימדו אותך קרוא וכתוב, הובילו אותך לתרגילים ומצעדים; ייתכן שנקלעת למלחמה ונלחמת בטורקים או בסינים, וצייתָ לכל הפקודות. אפילו לא עלה בדעתך לשאול את עצמך: האם טוב או רע הוא הדבר שאתה עושה? ואז מתקבלת פקודה שהגדוד או הפלוגה שלך חייבים לצאת, מצוידים בכדורים חיים. אתה יוצא או נוסע בלי לשאול לאן מובילים אותך...
(מתוך תזכורת לחייל)
אל הספר