בירושלים, ורק בירושלים, מתרחשת התופעה הפתולוגית הקרויה "סינדרום ירושלים", הגורמת לאובדן חוש המציאות ושיווי המשקל הנפשי. האמנם לקו בתסמונת גם ראשי ממשלות, שרים וראשי עיר בירושלים? מדוע סיפחה ממשלת אשכול לירושלים ב-1967, 28 כפרים ערביים מהגדה המערבית והכפילה בכך את שיעורם בעיר? כיצד עודדו ממשלות הליכוד למעלה מ- 100,000 יהודים תושבי ירושלים לנטוש אותה לטובת התנחלויות שמסביבה? האמנם הסכים מנחם בגין לוותר על ריבונות ישראלית בהר-הבית ולשקול "ותיקניזציה" שלו? מדוע יזם יצחק שמיר את פתיחת "האוריינט-האוס" ואיפשר התבססות מוסדות שלטון פלסטיני בבירת ישראל? איך גרם יצחק רבין לליגה הערבית להעביר את תפקיד "שומר המקומות הקדושים" בהר-הבית מחוסיין ידידו לעראפת יריבו? איך הסכים טדי קולק להודות בכישלון לאחד את העיר והודיע לאהוד ברק כי הוא תומך בחלוקתה...? המאמץ הלאומי הגדול ביותר אחרי מלחמת ששת הימים היה מופנה לאיחוד ירושלים. היעדים היו: השגת הכרה בין-לאומית לריבונותו בה, הגדלת הרוב היהודי בה ל-90%, הפיכתה למרכז כלכלי משגשג ושילוב ערביי העיר בתהליך של "ישראליזציה"...איך קרה שאף אחד מן היעדים הללו לא הושג? לאחרונה נטשו שתי השגרירויות האחרונות את ירושלים ואין עתה אף מדינה המכירה בריבונותה בה. למעלה מ-200,000 יהודים נטשו את העיר מאז 1967. שיעור הגידול הערבי הוא פי שלושה מזה היהודי, ותוך שנים ספורות הם יהפכו לרוב בבירת ישראל. ירושלים הפכה להיות הענייה מכל ערי ישראל. ה"ישראליזציה" הפכה ל"פלסטיניזציה". רוב הציבור כבר אינו רואה את בירתו כ"מאוחדת", ומוכן בתמורה לשלום לחלק אותה. לראשונה נחשף כאן בשלמותו הסיפור המרתק והבלתי ידוע, על הכשלים שהביאו לקריסתם, בזה אחר זה, של כל יעדי המדיניות לאיחוד ירושלים.
אל הספר