כבר זמן רב שהמונח "ציונות" בישראל הוסט מדרכו המקורית לברית בין לאומנות לקיצוניות דתית. בקרב אנשים רבים בעולם מונח זה מעורר סלידה ודחייה באופן מידי ושיטתי. הוא מותקף מכל עבר, מואשם בקולוניאליזם ובלאומנות חסרי רסן, כמו גם בהיותו סוכן צבאי-תעשייתי של ארצות-הברית. הוא מזוהה עם "השליטה המערבית" הפוליטית, ובחוגים מסוימים הוא אף מואשם בבגידה ובכפירה בערכי היהדות. ההתקפות הגסות והאלימות הללו סותמות את הגולל על כל אפשרות לדון באופן מעמיק בציונות, בהיסטוריה שלה ובפוטנציאל האמנציפטורי שלה. העובדה שמדינת ישראל אימצה נתיב פופוליסטי ואנטי-ליברלי במהלך שנות שלטונו של בנימין נתניהו החריפה וממשיכה להחריף מצב עניינים זה.
מבלי למעוד לרגע לתוך הטפות מוסרניות, הפילוסוף רפאל זגורי-אורלי בוחן את הציונות תוך כדי התייחסות לפרדוקסים הפעילים בתוכה, להיסטוריה האירופית שלה, להקשר המזרח-תיכוני שלה ולקשר שלה אל היהדות. הוא מקדם אפשרות של ציונות פתוחה, אל-זהותנית, מעובדת באמצעות המחשבה העכשווית, משוחררת הן מהפיתוי הלאומני והן מהנרטיב של היהודי הגולה. זגורי-אורלי משוכנע שהגשמת רעיון הציונות אינה אך ורק בחירה בין השניים (שיבה למקום, גלות וזרות), הם אף יכולים להישזר זה בזה.
מה נותר מהציונות? הניתן עוד לחדש, לנער אותה? להיאבק בשמה ולמענה? לעבר אילו אפשרויות ואילו סיכויים? אולי לעבר מקום שטרם נגענו בו?
אל הספר