מניפסט החלאה, אשר תורגם לעשרות לשונות, תוך שהוא חי ונושם בביביה התת-קרקעיים של התרבות המערבית, רואה עתה אור גם בעברית. מאז הופץ לראשונה בשנת 1968 אין למניפסט אלא להטריד, להצחיק, להפחיד ולהפריע לכולנו בפרץ של חזון אפוקליפטי הדובר עם עבר נגוע ופגוע של נשיות ונושק לתזזיתיוּת הפמיניסטית, הקווירית, הפילוסופית, הפסיכואנליטית, התמהונית ועוד רבות אחרות.
מניפסט החלאה, אשר נודע, ואף הוכחש, בשמו המלא: "חבורה לקיצוץ הגבר" (SCUM Manifesto – Society for Cutting Up Men), נכתב משולי הסצנה הניו-יורקית בשנות אנדי וורהול והדהד במהלך השנים אל לב-לבה של "התרבות" אשר בה הוא מהפך ואשר עליה הוא מאיים:
"[הגבר] פסיבי מבחינה נפשית, מתעב את הפסיביות שלו, ולכן משליך אותה על נשים, מגדיר את הגבר כאקטיבי, ואחר כך יוצא להוכיח שהוא אכן אקטיבי ("להוכיח שהוא גבר"). אמצעי ההוכחה העיקרי שלו הוא הזיון (גבר גדול עם זין גדול מזיין זיון גדול). מכיוון שהוא מנסה להוכיח דבר מוטעה, הוא נאלץ 'להוכיח' אותו שוב ושוב. זיון הוא אפוא ניסיון כפייתי נואש להוכיח שאינו פסיבי, שאינו אשה. אבל הוא פסיבי והוא רוצה להיות אשה". מתוך: "מניפסט החלאה"
ואלרי סולאנס (1988-1936) נולדה בפרוורי ניו-ג'רזי, לסבית א-מינית, חלק מחבורת אנדי וורהול של שנות ה-60, זו שאף ירתה בוורהול, זו שפספסה, כמו תמיד, ונכלאה; תוצר של גילוי עריות מצד אביה והתעלמות מצד אמה, עיתונאית לרגע, מחזאית להשכיר, מדענית בפוטנציה ומעל הכול – זו שהטיחה בנו את זעקתה/כתיבתה, זו שלא ישבה בצל חלאת הפטריארכליות אלא המציאה את החלאה הרומסנית בשרותן של "הנשים-נשים".
מניפסט החלאה רואה אור בעברית בליווי הקדמתה של פרופ' אביטל רונאל – אחת החוקרות האמריקאיות החשובות ביותר הפועלות כיום בשדה ביקורת התרבות העולמי; ראש החוג לספרות גרמנית באוניברסיטת NYU ומחברת הספר Stupidity. רונאל ממקמת את "מניפסט החלאה" בצומת תרבותי עשיר – בין ניטשה לדרידה, בין אובידיוס לג'ודית באטלר, בתוך התרבות הפופולרית ומחוץ לה, בין השיח המגדרי לאמנותי, כשהיא מקפצת בין בעיטותיו של "המניפסט" לבין בקשתו לנחמה… ובמילותיה של רונאל:
"היא הייתה לא-ליברלית, לא-ניתנת לשיווק, מחזיר אור של פמיניזם לא-בורגני, אם אכן היה זה פמיניזם"
אל הספר