יהודים התאבלו על חורבן בית המקדש ועל גלותם מהארץ. לתפילותיהם למשיח הם צרפו געגועים עזים לארץ ישראל. אולם רק הסנטימנט הנוצרי כלפי הארץ – לאורך מאות שנים – היה כרוך ברצון לראות את הארץ, היה כרוך בהגעה פיזית אליה, בהוכחת אמינות הטקסט הביבליאני באמצעותה, בשאיפה להתאחד עמה ולחנך באמצעותה.
התנועה הציונית ביססה את תביעתה לבעלות על טריטוריה בארץ ישראל על בסיס זיקתם של יהודים אליה. אולם לאחר שקוראים את האופן שבו ניסחו נוצרים לאורך 1500 שנים את זיקתם לארץ הקודש, מגלים שהזיקה שהציונות ייחסה ליהודים אל ארץ ישראל אינה אלא זיקתם של נוצרים אליה.
בספר מרתק וחדשני זה טוען יועד אליעז כי הזיקה הציונית אל הארץ איננה זיקה יהודית אלא זיקה נוצרית. התנועה הציונית בחרה ליישב יהודים דווקא בארץ ישראל לא רק סביב הטענה שזו ארצו המקורית של העם היהודי, אלא גם מכיוון שהנצרות ייחסה לארץ סגולות של חינוך מחדש. ארץ ישראל נבחרה בזכות סגולותיה המיוחדות בעיצוב מחדש של סובייקטים אירופאים.
אל הספר