"בימי החורבן והשרפה שרפתי שלשה שקים ספרים פניני־הספרות היהודית מחשש חפוש ועתה אני מבכה את האבדה הגדולה הזאת ואתה בעל־החלומות הנך משתעשע בתקות־שוא שעוד נקים את הריסות הקולטורה היהודית. אתה יש לך האני מאמין שלך, הנך מכבד ומעריץ את זשיטלאווסקי, באראכאוו ובעל־דמיון [...] יהי ד' עמך אבל גם עליהם עבר הכלח, אתה יודע למדת שקמו פילוסופים חדשים ותורות חדשות"....
בספר זה מוצגת עדות נדירה על עולמו הפנימי של אחד מאחרוני אנשי העברית בברית המועצות, תלמיד ישיבה ומורה לעברית לשעבר ששרד את תהפוכות הזמן עד קץ משטר סטלין ושמר עד יום מותו על הגחלת במזרח הרחוק הרוסי. איגרותיו העבריות שהתגלו בארכיוני הספרייה הלאומית בירושלים חושפות את החיים היהודיים בפרובינציה הסובייטית בשנות החמישים המאוחרות של המאה הקודמת מצדדים שלא באו מספיק לידי ביטוי בחקר יהדות ברית המועצות: התארגנות אנשי העברית, עיסוק לא ממוסד באיסוף פולקלור, העברת ספרים יקרי מציאות בין אוספים פרטיים והשגת גישה אליהם בספריות, דרכי הנחלת הירושה הרוחנית־דתית, צריכת התרבות היהודית הרשמית, ההתייחסות למדינת ישראל בתקשורת הסובייטית, גורל קורבנות המשטר, זיכרון השואה ועוד. כל אלה מפורטים כאן מפי מתנגד חריף ליידישיזם החילוני, שלא שינה את עמדתו גם כעבור עשרות שנים מהתלקחות "מלחמת השפות", ושנהנה בצעירותו מהיכרות אישית עם סופרי דור התחייה בן ציון כ"ץ, מרדכי בן הלל הכהן וישעיהו ניסן גולדברג, וכן עם גדולי רבני היהדות האורתודוקסית ברוסיה ובפולין – ר' חיים סולובייצ'יק, ר' דוד פרידמן ו"החפץ חיים". פרסום זה מוסיף נדבך חשוב לחקר "היסטוריוגרפיית הצללים" של התרבות היהודית הסובייטית.
אל הספר