במצרים המודרנית קיימים גם יסודות חילוניים בעלי השפעה לא מבוטלת. בהתקוממות בכיכר תחריר בקהיר, בשנת 2011, נטלה חלק קבוצה קטנה, ליברלית, שהונהגה על ידי משכילים מודרניסטים אשר דיברו על חופש ומלחמה בשחיתות. אנשי עילית משכילים אלה נולדו והתחנכו בתקופה שבה ניסתה מצרים לטפח אתוס חילוני‐מודרני. את רובם לא ניתן לכנות חילונים במשמעות המקובלת היום, אבל המשותף להם הוא ראיית האסלאם כמכלול של ערכי תרבות ולא כמסגרת דתית מחייבת. הם ביקשו שמצרים תתנהל בעידן המודרני כמדינה מערבית לכל דבר, שתנהיג בחירות דמוקרטיות, מערכת משפט חילונית וכלכלת שוק.
בספרו החדש, אסלאם בצל הפירמידות, אפרים ברק מבקש לטעון שאת האתוס החילוני‐תרבותי במצרים החלו לעצב אינטלקטואלים חשובים בשנות ה-30 של המאה ה-20 במסגרת פרויקט שכונה "אִסלאמיאת", כלומר יצירות ספרותיות בעלות גוון אסלאמי. אינטלקטואלים אלה ניסו לשכנע את קוראיהם שמוחמד, מי שהביא את בשורת האסלאם, לא היה נביא כי אם מנהיג ומדען גאוני. בשורתו, לטענתם, לא הגיעה ממקור אלוהי ולא נועדה ליצור מערכת של חובות דתיות, אלא נועדה לחלץ את החברה הפרימיטיבית של תקופתו ממצב הבערות. תוצאת מאמציו של מוחמד האדם, לדעתם, הייתה יצירת פאר תרבותית שיכולה לשמש מסגרת של ערכים ומנהגים המתאימים לתפיסת עולמו של המוסלמי המודרני, החילוני.
אסלאם בצל הפירמידות מציע פרשנות חדשה לכתיבתם של שלושה אינטלקטואלים מרכזיים: מוחמד חוסין היכל, תאופיק אל-חכים ועבאס מחמוד אל-עקאד, כל זאת תוך כדי התבססות נרחבת על הטקסטים הכתובים שלהם והצבתם בהקשר ההיסטורי הנכון: המאבק לעצמאות וגיבושה של זהות לאומית למצרים המתעוררת לתחיה. אינטלקטואלים אלה היו בעלי השכלה כללית רחבה וידע מעמיק בפילוסופיה ובספרות המערב; אולם החיבה לתרבות המערבית שאפיינה את שלושתם בראשית דרכם עברה משבר קשה והתחלפה בביקורת ובמסקנה שאל מול המערב יש להציב אלטרנטיבה מוסלמית מודרנית נאורה וגאה בעצמה.
אל הספר