הישיבה התיכונית החרדית היא מוסד לימודים יוצא דופן: כישיבה חרדית היא מחנכת להסתגרות, התבדלות והתמקדות בלימוד גמרא; כמוסד תיכוני היא מלמדת תכנית לימודי חול מגוונת ופתוחה למציאות. לאורך השנים היא זוכה להתנגדות אידאולוגית עיקשת בחברה שאותה היא נועדה לשרת. ועם זאת, בדור האחרון שכיחותה עלתה והיא החלה לשרת קהילות חרדיות חדשות: ספרדים, חסידים ובעלי תשובה, בנוסף למעמד הביניים האשכנזי-ליטאי שאותו שירתה קודם.
מרבית הישיבות החרדיות בישראל אינן תיכוניות, כלומר אינן מלמדות לימודים כלליים ואינן מכינות את תלמידיהן להשתלבות בשוק התעסוקה. לכן רבים רואים בישיבה התיכונית החרדית מענה חיוני לחברה החרדית בפרט ולחברה הישראלית בכלל. הכרחי אפוא להבין את תנאי האפשרות שלה ככזו: את שורשיה ההיסטוריים, את מידת חרדיותה ואת הסביבה האידאולוגית שבה היא פועלת. האם, למרות הפולמוס המלווה אותה מראשיתה, היא יכולה להיחשב לבת נאמנה של החינוך הישיבתי? מדוע מתקיים פולמוס זה במעמד צד אחד, השולל אותה ואת דרכה, בלא שהיא נדרשת לביסוס אידאולוגי מפורש? ספרו החשוב של בניהו טבילה, אשר מתבונן בחרדיות כפנומן דתי שאינו מצטמצם למובניו ההיסטוריים והסוציולוגיים, משרטט תשובה מורכבת לשאלות אלה: בעוד שהישיבה התיכונית החרדית יכולה להיחשב ממשיכתן של דגמים ישיבתיים ארוכי שנים שסדר היום בהן לא הצטמצם ללימוד גמרא בלבד, כמו למשל הישיבה מרחיבת-הדעת, אתגריה החינוכיים והדתיים מצריכים התמודדות מיוחדת.
המחבר מתבונן מחדש בהתייחסויות לישיבה התיכונית החרדית בספרות התורנית ובמחשבה הציבורית החרדית ומסווגן לסוגיהן. התמונה המתבררת מורכבת ועשירה מכפי שניתן להבין במבט ראשון: לצד ההתנגדויות החד-משמעיות קיימות עמדות דואליות, ואף כאלה התומכות בה באופן מעשי. היעדר הביסוס האידאולוגי המפורש מתברר לאור דיון במשנתו של רבי אלחנן וסרמן (1875-1941), מהוגיה הבולטים של החרדיות. אי לכך, עבור רבים מראשי הישיבות התיכוניות החרדיות לא מדובר ביישומה של אידאולוגיה אלטרנטיבית, חוץ-תורנית, אלא במענה לצרכי השעה.
אל הספר