האם החינוך בישראל נמצא במשבר? פערים לימודיים מתרחבים, הישגים נמוכים בבחינות, אלימות בבתי הספר, זלזול במורים, אי-מוגנות של ילדים וילדות, חוסר רלוונטיות של תכנים, שיטות הוראה אנכרוניסטיות, יעילות נמוכה, אובדן ערכים, שחיקה גבוהה, היעדר סמכות – כל אלה הם רק חלק מרשימה גדלה והולכת של תופעות המצטרפות יחד להתבוננות על מערכת החינוך הישראלית כעל פרויקט כושל, או לפחות חולה מאוד.
אולם נקודת המוצא של הספר הנוכחי שונה בתכלית: הפילוסוף וחוקר התרבות חן למפרט מציע התבוננות יקורתית על מערכת החינוך, ועל פיה מסתבר שמרבית התופעות המצוינות לעיל אינן מסימניו של משבר ואף אינן מצביעות כלל ועיקר על כישלון, אלא דווקא על הצלחתו של ההיגיון החברתי בדמוקרטיה התעשייתית הניאו-קפיטליסטית. היגיון זה קובע שתפקידה העיקרי של מערכת החינוך הציבורית הוא לשמר, לחזק ולשעתק פערים מעמדיים. זו מערכת בעלת יכולת מופלאה לבצע חיברות לאנשים שעתידים להוות שוליים בחברה; מערכת שנבנתה על מנת להכשיר בני אדם לחיות בהוויה מנוכרת וחסרת תכלית אישית, על ידי כך שהיא מאמנת אותם לוותר על שאיפותיהם, להבליג על כאבם, על בדידותם ועל דיכוים, ולהשלים עם היותם חסרי ערך חברתי.
טענתו של חן למפרט, שיסודותיה בפדגוגיה הביקורתית, היא שרק באמצעות חזרה רדיקלית אל הקשר האנושי הבסיסי בין מבוגרים לילדים, ניתן לבסס אלטרנטיבה חינוכית בעלת משמעות. במהלך הספר הוא פורש בפני הקורא את גישתו הייחודית, שעל פיה האמפתיה היא הבסיס החינוכי האפשרי לאינטראקציה מבוגר-ילד, מכיוון שהיא שורשו הרדיקלי של המפגש האנושי אשר באמצעותו ניתן להתמודד עם התניות תרבותיות ודיכוי חברתי. המקום שבו ניתן להבחין הן בנוכחותה של האמפתיה והן באופן שבו היא מתורגמת לפעולה ממשית, הוא במפגש עם כאבו ומצוקתו של הזולת (במיוחד ילדים וילדות), בציווי הפנימי שיוצר המפגש – לפעול לשינוי מצבו.
אל הספר