השאלה "מהי פילוסופיה?" נשאלה על ידי מרטין היידגר בכינוס שנערך בצרפת בשנות ה-50, וכעבור שנים נשאלה שוב על ידי ז'יל דלז ופליקס גואטרי בספרם האחרון "מהי פילוסופיה?" בתחילת שנות ה-90. ספרו המזהיר בעוצמתו הייחודית של חיים דעואל לוסקי, הקדמה לפילוסופיה של פני השטח, מבקש להתבונן בשאלה שנוצרה בין שני קווי המגוז הללו, ההיידגריאני והדלז-גואטריאני, ולהעניק לה ממד נוסף באמצעות הצגה והצבה מחודשת-מאוחזרת של המחשבה הזו עצמה, שאינה נכנעת לצו הנאורות.
בספר זה שמונה פרספקטיבות, שמונה סוגיות המפתחות כל אחת לכיוון שונה את מרחב ההבנה שנוצר בין דלז להיידגר, דיון במחשבה שהתהוותה בפריז לאחר מלחמת העולם השנייה. מחשבת "הפילוסופיה של פריז", הפילוסופיה שצמחה בעיקר בהגותם של דלז, בטאיי, פוקו ודרידה, שהלכו בעקבות מוריס בלנשו, מציבה את האי-אפשרות האחרת, את ההדהוד המפריע והפורע כל לוגוס ישותי, מחשבה של ועל הישות וההוויה שפרשנותה מוצגת כאן כהקדמה לפילוסופיה חדשה – הפילוסופיה של פני השטח.
קריאה בפילוסופיה של פריז משולה לתנועה של אונייה טרופה החוצה את שלוות הים הרוגע, סערה במה שנדמה היה כמצב הרגיעה שהתבונה הטהורה הייתה נתונה בו. סערה זו, שהתעוררה בפריז שלאחר מלחמת העולם השנייה וגוועה בשלהי שנות ה-80 של המאה, ביקשה – בניגוד גמור לרצונם של המבקרים לכפות עליה עמדה רלטיביסטית – להשיב את האמון בכוחה של המחשבה המטאפיזית להבין את העולם, להניע מחשבה על אודות הניסיון האמפירי הפרטי-יחידאי במציאות, כמו גם על אודות תפקידו בהתנסות הרוחנית הכוללת. עמדת המוצא – לא עוד מחשבה אחרי כמו המחשבה שלפני, ההבנה שמשהו פגום בעולם נאור שבו אושוויץ והירושימה הם באפשר – המריצה את העוצמות הפוסט-ניטשיאניות במרחב הדק והשטוח של הנוכחות המטא-היסטורית.
הפילוסופיה של פני השטח מבקשת להעצים כל מחשבה שקדמה לה, את ההקדמה של ההקדמה של המחשבה; להמשיך, ובעיקר לגלות דרך המחשבה המתפתחת עתה בשפה העברית את עוצמת המחשבה ככוח אמיתי הפועל בעולם.
אל הספר