כיצד חוו נשים את תהליך החילון בחברה היהודית של מזרח אירופה בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20, וכיצד השפיע שחרור הנשים ברוסיה על חייהן? הספרות הגברית בת הזמן לא נתנה ביטוי לסוגיות אלה. חוה שפירא, דבורה בארון ואלישבע ז'ירקובה-ביחובסקי, שלוש סופרות עבריות, העזו לפלוש אל המרחב הקנוני הגברי, שהיה סגור בפני נשים, ולהשמיע את קולן. הן עשו זאת בקול "כפול" ותחת הסוואה: בהיענותן, מצד אחד, לשיח הגברי בן הזמן, או לחילופין לכתיבה הנשית הטיפוסית; מנגד, הן העלו סוגיות בוערות והביעו מחאה פמיניסטית חריפה. הן תיארו את ההדרה מהתרבות הקנונית היהודית כתיאור משלים לתהליך החילון הגברי ועסקו בדמויותיהן של האישה האינטלקטואלית ושל הרווקה. באופן הזה הן הציעו אלטרנטיבה נשית לדמות "התלוש" שעמדה במוקד הספרות הקנונית בת הזמן.
ספר זה מדגיש את השוני בין השיח והנרטיב הנשי לגברי: מדוע נשים כתבו על חווית הרווקות, בעוד שהגברים תיארו פנטזיה רומנטית בלתי ממומשת? איזו פרשנות קיבלה משנת "הספר והחיים" של ברדיצ'בסקי בעיצוב הנשי? כיצד נוכס התיאור הדקדנטי לצורך מחאה? אלה אחדות מהסוגיות שספר זה מבקש לעמוד עליהן כחלק מדיון מקיף בסיפורת עברית של נשים בראשית המאה ה-20, כל זאת תוך כדי מפגש בין כתיבתן הבדיונית של הסופרות ובין חייהן הבלתי שגרתיים, לנוכח מוסכמות התקופה.
אל הספר