מאז ראשיתו הקולנוע הישראלי מהווה מרחב אשר משתנה בזיקה לתהליכים שחלים בחברה הישראלית. חידושו של הספר הנוכחי בטענה שתמורות פסיכו-אידיאולוגיות ותהליכים פוסט-טראומטיים בחברה הישראלית מצאו את ביטויים בקולנוע הישראלי. הצבת התסמונת הפוסט-טראומטית כמודל פרשני-תיאורטי מספקת פרשנות חדשה לדיאלקטיקה שמאפיינת את השינויים בקולנוע הישראלי מראשיתו. הספר שב ובוחן פרשנויות קודמות ומדגים את נוכחות הטראומה ואת השפעותיה בסרטים, ולבסוף מצביע על השינוי שהתחולל בין השנים 2000–2006, כאשר חוויית הטראומה שהתקיימה בשולי העלילה שינתה את מיקומה ואת מאפייניה.
הסרטים העלילתיים שזכו בפרס אופיר בשנים 2000-2006 מתייחדים בכך שהם מבטאים תגובה דיסוציאטיבית פוסט-טראומטית. סרטים אלה סימנו את השבת האמון בקולנוע הישראלי מצד הקהל הרחב והמבקרים; הם חולקים נרטיב-על משותף שמתמקד בתחום המשפחה ומבטא היסט מדילמות לאומיות ומאירועים גיאו-פוליטיים טראומטיים. תגובה זו מתאפיינת בניתוק רגשי, בהשלמה עם מצב בלתי נסבל ובהתכנסות בדל"ת אמות. היא נובעת מהוויה גיאו-פוליטית עכשווית מורכבת, המושפעת בעיקר מהתקפות טרור מבית ומחוץ שהולידו חוויות אימה ואובדן, כמו גם מתפיסת החברה ככזו הנמצאת על סף קריסה. סרטים אלה מאמצים טכניקות קולנועיות שהמחברת משייכת אותן לתגובות דיסוציאטיביות פוסט-טראומטיות. קהות החושים והאטימות מתבטאים בעיקר בזרות שחשים גיבורי הסרטים ביחס להוויה המשפחתית המקיפה אותם – הוויה שמאופיינת בניתוק מרגשות, בדה-ריאליזציה שעיקרה באימוץ מבע קולנועי סמי-ריאליסטי, בשימוש במבנה מלודרמטי לביטוי נורמות חברתיות רווחות ובאמנזיה שממירה את המורכבות ההיסטורית של ייצוגים מגדריים ואתניים בדמויות סטריאוטיפיות מנותקות ממקום ומזמן.
אל הספר