מעורבות צה"ל בהכוונה ותכנון התעשייה והתשתיות האזרחיות מיד עם תום מלחמת העצמאות נבעה ממספר סיבות אשר לא רק תלויות אחת בשנייה אלא גם משפיעות זו על זו: "תפיסת האיום", כלומר החשש מפני סבב לחימה נוסף מול מדינות ערב; התפיסה שהמלחמה המודרנית היא מלחמה טוטלית בין עמים, לא רק בין צבאות; ההבנה שפוטנציאל המלחמה של מדינות ערב גדול לאין שעור מזה של מדינת ישראל; הקביעה שצה"ל הוא הגוף היחיד המוסמך לקבוע את עקרונות הביטחון הלאומי, מכיוון שהגופים האזרחיים אינם מודעים לצרכים הביטחוניים של המדינה. מבחינת צה"ל כל ההיבטים האזרחיים במדינה, בדגש על התעשייה האזרחית, נתפסו כחלק מרכזי בפוטנציאל הלחימה של צה"ל וכגורם מכריע בניצחון ובשיקום המדינה לאחר מכן. מסיבות אלו דרשו בצה"ל להיות מעורבים בכל הקשור למיקומם של מפעלים ותשתיות וצורת בנייתם, באופן כזה שיענה על שתי דרישות מרכזיות: שישרתו את צה"ל ואת המאמץ המלחמתי, ושניתן יהיה להגן עליהן בזמן מלחמה כדי שימלאו את הדרישה הראשונה.
מהתיאור ההיסטורי המובא בספר עולות מספר מסקנות ביחס לקשר בין צה"ל לחברה האזרחית: צה"ל לא חרג מכללי המשחק הדמוקרטיים; מעורבות זו לא נבעה מרצון למיליטריזציה או דומיננטיות אלא מחשש אמיתי שהדרג המדיני אינו מבין את צרכי הביטחון; בשנים אלו הייתה דומיננטיות אזרחית אשר באה לידי ביטוי בדחייה והתעלמות מדרישות הצבא; יש לראות את תפיסת הביטחון בצורה הוליסטית ורחבה. זאת ועוד, השאלות אשר נבדקות לאורך הספר, כמו למשל מי אחראי? מי מתכנן? מי מכוון? ולמי יש את הכוח והסמכות להחליט? – שאלות אלה ואחרות עדיין מלוות את יחסי צה"ל עם החברה האזרחית.
אל הספר