ההנחה שמתוכה נכתב הספר הנוכחי היא שלא קיים מצב תיאולוגי ללא פתולוגיה שקשורה בו – "פת(יא)ולוגיה". הסובייקט הדתי הוא מי שמוכן לחיות את הסדקים במציאות הדתית ולראות את הסדקים הללו עצמם כמופע של התיאולוגי. משימתו, אם כן, תהיה "לנצֵח" את הפת(יא)ולוגיה; ניצחון שאינו מנסה למצוא פתרון לחולי, אלא מקנה נכונות להיאבקות עמו. זהו סובייקט-נמען שנוכח בקצה האיווי, החֶסר והנוירוזה של האלוהי, כל זאת על ידי כך שהוא, בלשונו של לאקאן, אינו מוותר על האיווי ולוקח אחריות על הלא-מודע שלו.
היהודי של הקצה הוא חלק שני מטרילוגיה תיאולוגית אשר עוסקת ב"אמונה שלאחר שנות התוהו" – קדם לו הספר "תיאולוגיה של חסֶר". למרות שמדובר בטרילוגיה, החלק הנוכחי יכול להיקרא באופן עצמאי ללא צורך במבואות מזה אשר קדם לו. פרקי הספר נבנים תוך כדי קריאה מעמיקה במקראות, במדרשי חז"ל, בהלכותיו של הרמב"ם ובתורותיהם של מורי היהדות והוגיה – למשל רבי נחמן מברסלב, רבי צדוק הכהן מלובלין ופרנץ רוזנצווייג – ובאמצעותם הקורא מזומן להשתתף באנליזה שחודרת אל תוך המסורת היהודית והאות, אשר אנו, כבני המרחב המקראי הארץ-ישראלי וכבני ברית, נושאים על בשרנו ובהליכות חיינו. אנליזה זו נתרמת ומועצמת על ידי עיון והתפלמסות עם דברי מבשר הנצרות, פאולוס, ועל ידי אזכור השוואתי לצורת ההתגלות שמניח נביא האסלאם, מוחמד, בקוראן. דווקא מתוך התפיסה שלהם כמבטאים את דרכיו של האלוהי בעולם, הם מאפשרים לעמוד על הממשות התיאולוגית שעליה נסבה המסורת היהודית. ההצטרפות של כל אלו יחדיו היא מבוא שמוליך אל תיאולוגיה של אי-הלימה.
אל הספר