מקומו של ברנר במסורת הסיפור העברי הוא מקום של צללים. מקום של אחרות, תוגה ואמת קשה. הן בעלילת חייו הקצרה והטעונה והן ביצירתו הספרותית, הרי הוא המלנכוליה, מרתה השחורה של הספרות העברית. סיפוריו של ברנר מבטאים את תוגת הדברים. שורשיהם יוצאים מעומק המילה העברית, מליבם של המפעל והחלום הציוני, כמו גם מהיסטוריית אופני המבע המלנכולי: הודעת מידת הצער שבקיום. בפואטיקה מלנכולית זאת טמונות התסבוכת, הנפיצות, המורכבות והנשגבות של הטקסט הברנרי.
בשירת העצבים קורא יהונתן דיין במלנכוליה כאיכות אנושית וספרותית, כמצב קיומי וכדרך ביטוי. אלה מנחים את קריאתו במבעו המלנכולי של ברנר כמבשר תוגה, כיודע פגם וכיליון, וזאת בלשון עבר המתחדשת כשפת עולם, שמתוך התחדשותה היא מודיעה את אבדתה. אבל מה טיבה של ההודעה? במה מתייחד מזגה?
לשם ייחוד ברנר זה – שספרותו נכתבת כמבע אובדן, ברנר המקונן – המחבר דורש במדרשים רבים מהספרות העולמית והעברית; מהמיתוס של שבתאי המלנכולי, מתורתו של היפוקרטס, מהשגותיו של אריסטו, מפיוטי תהילים, מכתבי רוברט ברטון, מתיאוריית מחזה התוגה של וולטר בנימין, מהפתולוגיות של פרויד ועוד רבים אחרים. כל אלה מתמזגים בקריאה ביצירותיו של ברנר: "בחורף", "מסביב לנקודה", "עצבים", "מכאן ומכאן" ו"שכול וכישלון"; הם מובילים אל הפיגורות, רוחות העבר האצורות בכוח הטקסט, הפועלות בו ואף מפעילות אותו, כאמרי שירה, שירת עצבים – קינתה של הספרות העברית החדשה.
אל הספר