ספרו של אליאב טאוב עוסק באופן שבו בנו לעצמם גדולי תורה עמדה שממנה הם יכולים לשמור על מבצרי המסורת שאותם הם מייצגים מחד גיסא, ולהתאימם למציאות הפוליטית המתחדשת מאידך גיסא. הספר חושף פרק חשוב וכמעט לא ידוע אשר בו פיצחו גדולי התורה קוד חברתי-פוליטי אשר אפשר להם לזכות באופן מפתיע בתמיכה מצד החברה החרדית-שמרנית לצעדים הכוללים חידושים ארגוניים וערכיים, כל זאת תוך כדי התבדלות מאגודת ישראל המיתולוגית בעלת הסמכות הקולקטיבית של מועצת גדולי התורה.
על רקע זה הספר מציג דיוקן של גדולי תורה בעלי סמכות אישית – מזן חדש – ששינו ללא הכר את פניה הפוליטיים של ישראל בשלושת העשורים האחרונים. הספר מתאר את הרב שך, אשר הקים והיה שותף יותר מכל מנהיג ישראלי אחר בהנהגת ארבע מפלגות פוליטיות, והרב עובדיה יוסף אשר חרת על דגלו אידיאולוגיה חברתית – מהמהפכניות שידעה המערכת הפוליטית בישראל.
עיקרי מדיניותם ודרכי פעולתם של הרבנים שך ויוסף, כפי שמתבררים על ידי המחבר, מציגים צעד אחר צעד את שלבי בניית סמכותם האישית תוך כדי התמודדות עם משברים ומחלוקות, לצד יכולתם היצירתית בגיבוש מערכת תפיסות ודרכי פעולה חדשות, תוך כדי גישור על פערי המסורת והמודרנה של ישראל על סף המאה ה-21.
אל הספר