היכן עובר הקו המבחין בין המחווה התיאטרלית של המנהיג, הדיבור המוחצן והבוטה ומטבעות הלשון השיווקיות לבין המדיניות הממשית? – ככל הנראה לא קיים יותר קו כזה. התהליך שבו טכנולוגיות התקשורת המתקדמות רומסות ובולעות שיח מסורתי אינו רק נחלת השנים האחרונות. את תחילתו של הספין הפוליטי–סיבוב וסחרור הבסיס העובדתי במגמה להשפיע על הצד השני ועל עיצוב עמדותיו–ניתן להציב כבר בשיחה הקשה בין בורא עולם לאדם הראשון. כדי לנקות את עצמו מאשם, מסובב האדם הראשון את נרטיב סיפור מעילתו באמון אדונו לסיפור המוכר לנו כ"סיפור חווה והתפוח". בהקשריו הדיפלומטיים קנה לו הספין הפוליטי אחיזה בולטת במיוחד עם עלייתה של המהפכה הטכנולוגית-תקשורתית בשנות ה-80 של המאה הקודמת.
ספרו של יצחק אורן בוחן ומנתח ארבעה אירועים דרמטיים ביחסים בין ישראל לארצות הברית בשלהי המאה הקודמת אשר בהם הוביל הספין הדיפלומטי את מסכת היחסים בין שתי המדינות: משבר הערבויות, נכונות ישראל להשתתף בוועידת מדריד, גירוש מנהיגי החמאס וקבלת הערבויות אשר הייתה מלווה בספקולציה עיתונאית ביחס ל"דיג משותף עם הנשיא". בהמשך לכך מאבחן ומתווה הספר את מאפייני הספין הדיפלומטי כשדה תיאורטי חדש ומרתק.את מקרי הבוחן מנתח המחבר גם מנקודת מבטו האישית, כמישחווה את האירועים מתוך לשכת ראש הממשלה.
אל הספר