פסיקת בג"ץ בעניין אליס מילר (1995) הייתה אות הפתיחה להרחבת שירות הנשים בצה"ל. מאז נפתחו לשירות נשים, בהדרגה, עוד ועוד תפקידים, והיום הן משרתות במגוון רחב של מקצועות צבאיים, לרבות ביחידות מבצעיות. בצד תהליך זה הולך וגדל מקומם ומספרם של חובשי הכיפות הסרוגות בתפקידי ליבה ובקצונה. עובדה זו מציבה לפני צה"ל את אחד האתגרים החברתיים הגדולים בשנים האחרונות – אתגר השירות המשותף.
כיצד מאזנים בין ערכים המתקשים לעלות בקנה צְבא עַם אחד? האם מחויבותו של צה"ל לעקרון השוויון גוברת על חובתו לאפשר שירות מכבד לכלל חייליו וחיילותיו שאינו סותר את אמונתם או את הגבלותיהם ההלכתיות? האם הסדרת הסוגיה באמצעות פקודת השירות המשותף היא אכן הביטוי הנכון לאיזון הראוי? ומה אפשר ללמוד מן הדרך שעבר צה"ל ועברה החברה הישראלית עד לעדכונה של פקודה זו?
מחקר זה מבקש להשיב על שאלות אלו תוך שהוא בודק את סוגיית השירות המשותף כמקרה מבחן למחלוקת החברתית אשר חדרה את חומות הצבא וחלחלה אל בסיסיו. אחד ממוקדי הדיון בו הוא המאבק הציבורי שהתפתח במקביל לניסוח הפקודה שנועדה להסדיר את השירות של חיילות לצד חיילים דתיים המקפידים על הלכות צניעות והפרדה, מאבק שהתקבע בתודעה הציבורית כמלחמה בין שני צדדים שכל אחד מהם רואה בצה"ל כלי להטמעת ערכים ואג'נדות בצבא בפרט ובחברה הישראלית בכלל. בסופו של הדיון מוצעות מסקנות והמלצות ליישום.
אל הספר