בשנים האחרונות נשמעת בפולמוס הציבורי בישראל הטענה שהממלכתיות בצה"ל, וכן הממלכתיות במדינה באופן כללי, הולכת ומתערערת. זהו הרקע להצעה שהועלתה להוסיף לקוד האתי של הצבא את הערך "ממלכתיות". האומנם הממלכתיות בצה"ל מאוימת? ומה בדיוק הכוונה במושג "ממלכתיות" – בהקשר של צבא ובהקשרים אחרים? בחינת השיח על ממלכתיות בצבא, בעיקר הטענות על פגיעה בממלכתיות, מעלה שברוב המקרים הדוברים מתכוונים למה שהם תופסים כפגמים בצבא מבחינת המעמד של הדת, הדתיים או הדתיוּת. הטוענים לפגיעה בממלכתיות סבורים שהממלכתיות מאוימת על ידי מה שהם מתארים כתהליך "הדתה" של הצבא. כיצד יש להבין ביטוי זה, והאם צה"ל אכן עובר תהליך מדאיג של הדתה ואשר על כן מתחייב ביצורו של ערך הממלכתיות? המחקר שלפנינו מציע להבין את טענת ההדתה לא כטענה על הגידול גרידא בשיעור החיילים הדתיים או הקצינים הדתיים בצה"ל, אלא כטענה על ההשפעה המזיקה של גידול זה – על האווירה ביחידות הצבאיות, על היכולת לבצע משימות שנויות במחלוקת ציבורית, על הרמה האתית של הצבא, ועוד. ואולם, כך מתברר, לטענה זו אין בסיס של ממש כשם שאין בסיס לטענה ההפוכה שלפיה הצבא נמצא בתהליך מתגבר של חילון – של הדרת חיילים וקצינים דתיים ושל השפעה מתעצמת של הלכי רוח פוסט ציוניים ופוסט מודרניים. הדיון בטענות על הדתה של צה"ל וביחס שבין הדתה לבין ממלכתיות מזמן את האפשרות לעסוק באופן שיטתי במעמדם של הדת והדתיים בצבא: האם ראוי שחיילים דתיים יקבלו זמן לתפילה כשחבריהם עסוקים בסידור המחלקה; האם נכון להתיר לרבנות הצבאית לערוך "כנסי התעוררות" לפני הימים הנוראים; האם הקבורה בצה"ל צריכה להיות באחריות הרבנות הצבאית; האם סביר לצפות שחיילים חילונים יימנעו משימוש בטלפון בשבת כדי לכבד את רגשות חבריהם הדתיים? שאלות אלה ודומותיהן זוכות כאן לראשונה לניתוח שיטתי ומקיף המוביל להמלצות מעשיות, השונות לעיתים מן הכללים הקיימים.
אל הספר