השיטה הנוהגת הנוכחית בישראל למינוי שופטים מבוססת על החלטה של הוועדה לבחירת שופטים, שחברים בה נציגים של הרשות המחוקקת, הרשות המבצעת, הרשות השופטת ועורכי דין. אלא שבשנים האחרונות הולכים ומתגברים הקולות הקוראים לערוך בשיטה זו שינויים מרחיקי לכת. האם השיטה הישראלית לבחירת שופטים פוגעת בדמוקרטיה? האם היא חריגה בהשוואה בינלאומית? ומדוע היא עוצבה כפי שהיא ולא אחרת? מחקר מדיניות זה מציג את שיטת מינוי השופטים בישראל. במוקד הדיון עומדת הוועדה לבחירת שופטים והיוזמות של השנים האחרונות לשינויים בהרכבה ובדרכי עבודתה. כדי לנסח מסקנות והמלצות מנומקות ומבוססות המחקר בוחן במבט היסטורי את הסיבות לעיצוב השיטה כפי שהיא היום, עורך עיון תיאורטי בעקרונות המנחים הראויים למינוי שופטים ועושה השוואה בין שיטות לבחירת שופטים בעולם. המסקנה היא שהוועדה לבחירת שופטים והאיזון העדין שהושג באמצעותה בין העקרונות של עצמאות השפיטה לאחריותיותה מתאימים לתנאים המיוחדים שהרשות השופטת בישראל פועלת בתוכם – אי שריון מעמדה בחוקה והיעדר עצמאות מוסדית. לכן, ושלא כמו הטענות שעולות מפעם לפעם בשיח הציבורי, המסקנה של מחקר מדיניות זה היא שאומנם יש צורך לשנות פרטים כאלה ואחרים בשיטה הנוהגת למינוי שופטים, אבל אין סיבה לשנות את העקרונות המונחים בבסיסה.
אל הספר