מחקר מדיניות 112: זה שנים מתבצרים מקבלי ההחלטות בצה”ל בעמדה שמדיניות הריסת הבתים של פעילי טרור, מן האמצעים הקיצוניים ביותר המופעלים בשטחים, מוצדקת משיקולי הרתעה. הריסת בתים, כך נטען, היא ענישה אפקטיבית ומהירה, ומשום כך יעילה במיוחד להרתעת טרוריסטים.
האם מקבלי ההחלטות אכן מחזיקים בידיהם נתונים המצדיקים מִטַעמי יעילות נקיטת מדיניות של הריסת בתים, או שמא המדיניות הזאת מבוססת על הנחות והשערות משוללות יסוד? האם הם מודעים לכך שדרך קבלת ההחלטות שלהם וההיסטוריה של השימוש בסנקציה של הריסת בתים בצירוף הלחץ הציבורי הנלווה מקשים על קבלת החלטות רציונלית?
בהסתמך על ניתוח מדוקדק של מדיניות הריסת הבתים הנהוגה בישראל, ובהתבסס על כלים מתחום הפסיכולוגיה ההתנהגותית, מנותחות כאן ההחלטות הנוגעות ליישומה של מדיניות זו. עָקב בצד אגודל מוסברת ההתקבעות של מערכת הביטחון הישראלית במדיניות של הריסת בתים כאמצעי הרתעה גם כאשר קולות בתוכה ומחוצה לה טוענים שהיא בעייתית.
המסקנה העיקרית היא שהטיות קוגניטיביות משפיעות עד כדי כך שלפעמים החלטות מתקבלות ללא שום ביסוס עובדתי. הואיל וזה המצב, מתחייבת חשיבה מחדש על תהליך קבלת ההחלטות בארגונים המופקדים על הביטחון הלאומי של מדינת ישראל.
אל הספר