השואה, בממדיה העצומים, נתפסת על ידי רבים - יהודים ולא יהודים - כאירוע העומד מחוץ להיסטוריה: אירוע חסר תקדים, שאין דרך להשוותו לאסון מן האסונות המוכרים לנו מן ההיסטוריה.
דוד רוסקיס מתעמת עם גישה זו, בהעמידו את השואה, ואת התגובות הספרותיות של קורבנותיה ושרידיה, בהקשר של רצף היצירה היהודית שנכתבה במהלך הדורות כתגובה לרדיפות, לפוגרומים ולאסונות שפקדו את הציבור היהודי.
הספר מושתת על נסיונו העשיר של המחבר ועל ידענותו המעמיקה במקורות הקלאסיים של היהדות.
הוא מתמקד במיוחד בהוויה היהודית המודרנית במזרח אירופה, בשלהי המאה התשע עשרה ובמאה העשרים, כאשר אינטלקטואלים וסופרים יהודים עמדו מול גל גואה של אלימות.
על פניו נראה כאילו בתגובותיהם לאסונות התוכפים דחו רבים מהם את הגישה המסורתית ופנו לסאטירה, לפארודיה, ואפילו לחילול הקודש.
שני אופני התגובה נפגשו, כפי שמראה רוסקיס, בגיטאות של ימי הנאצים. כאן נוצר אב טיפוס חדש, שצמח לא מתוך התוהו, אלא מתוך מאמץ מכוון להחיות מסורות עתיקות וחדשות, ובו בזמן לשנות אותן.
אל הספר