נמצאו 143 ספרים בקטגוריה
לכל הספרייה
מאת: יעקב לשצ'ינסקי
תיאור: להלן הודעה טיפוסית לתקופה, שמסר בבית משפט [בלמברג] לבוב הרוצח שרצח את בני הזוג פרידמן מיָנָוּבּ. בעת המשפט טען הרוצח: ״בצבא לימדו אותי שהבולשוויקים הם האויבים הגדולים ביותר של העם הפולני. מאחר שכל היהודים הם בולשוויקים חשבתי שעשיתי מעשה טוב בזה שהרגתי כמה מהם. אצל היטלר עוד הייתי מקבל ציון לשבח״.
במחצית השנייה של שנות השלושים הקצינה האנטישמיות בפולין במהירות, והפוטנציאל לאירועים אלימים נגד יהודים התעצם. הספר ערב החורבן עשיר בתיאורים מפורטים שנכתבו בעצם אותם הימים של מקרים שבהם נפגעו יהודים ברחבי המדינה. מן הספר עולה בבירור כי כבר באותה העת, פרק זמן ניכר לפני פלישת הנאצים, חיו היהודים בפולין בצֵלֵ איוּםּ מתמיד.
מחבר הספר, יעקב לֶשֶצ'ינסקי (1876 – 1966), חוקר וסטטיסטיקאי, ממייסדי מכון המחקר היהודי ייִוִואָָ, היה גם מתבונן סקרן וחרוץ, עֵדֵ להתפתחויות ששיאן בשואה, והצליח לעזוב את פולין זמן קצר לפני המלחמה. בשנים 1935 – 1937 חיבר כמה וכמה מאמרים עיתונאיים על האירועים האנטי־יהודיים שהתרחשו אז בפולין, ורובם נדפסו בעיתון הניו־יורקי פאָָרווערטס ביידיש. בתחילת שנות החמישים איגד לֶשֶצ'ינסקי את המאמרים והוציא לאור את המהדורה הראשונה ביידיש בארגנטינה, ועתה הם רואים אור בפעם הראשונה בעברית.
המאמרים, שניכר בהם שנכתבו בכאב ובהזדהות עם אחיו היהודים, עוסקים בהלכי הרוח בקרב היהודים בפולין, ביחסיהם עם האוכלוסייה הלא־יהודית ובתופעת האנטישמיות בפולין. הטקסטים מרתקים וכתיבתם בזמן אמת סמוך להתרחשויות מקנה להם נופך ייחודי ומעניקה לקורא מבט מבפנים על עולמם של יהודי פולין ערב השואה.
יד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורה
מאת: נינו קונטיני
תיאור: הצעיר היהודי האיטלקי נינוֹ קוֹנטיני היה עורך דין ציוני ואנטי-פשיסט, בן זוגה המסור של לָאוּרָה לַמפּרוֹנטי ואביהם האוהב של ברונו וליאו. בזמן השואה חווה על בשרו כליאה במחנות מעצר של המשטר הפשיסטי בעל בריתו של המשטר הנאצי. ראשית היה עצור במחנה אוּרבּיסַליָה (יוני–ספטמבר 1940) ואחר כך באיי טרֵמיטי שבחבל פּוּליָה (ספטמבר 1940–יוני 1941). לאחר מכן הוגלה למגורים כפויים באזורים כפריים נידחים עם משפחתו, תחילה בפּיצוֹפֵרָטוֹ שבחבל אַבּרוּצוֹ (יוני 1941–מאי 1943) ואחר כך בקַנטָלוּפּוֹ דֶל סַניוֹ שבחבל מוֹליזֶה (מאי–אוקטובר 1943). בשנת 1944 זכה נינוֹ סוף-סוף בחירותו והיה חופשי להביע את דעותיו בנפולי המשוחררת, אלא שכעבור זמן קצר גדעה מחלה את חייו בטרם עת.
במשך כחמש שנים, מנובמבר 1939 עד ספטמבר 1944, כתב נינוֹ יומן ותיעד בו לא רק את סיפורו האישי אלא גם את שנודע לו על התרחשויות היום-יום במשפחתו ובחוג חבריו על רקע אירועי מלחמת העולם השנייה ורדיפת היהודים באיטליה. הוא העלה על הכתב את מחשבותיו ואת רשמיו ברשימות מקוטעות, והקטעים התגבשו בהדרגה לכדי תיאורים בפרוזה של השנים הקשות ההן. רשומות היומן המוגשות לקוראי העברית מעניקות מבט נוסף על קורות יהודי איטליה בימי השואה והן כתובות בכנות מוחלטת של אדם המשׂיח לתומו עם ליבו.
יד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורה
מאת: ברט בדיחי, פרדריק מטזו
תיאור: בחורף 1941 ארזה אמה של ברט אלזֹון מזוודה, ציידה את בתה בת התשע בתעודת הטבלה קתולית מזויפת ובלי הסברים רבים שלחה אותה מביתה בליֹון לבית האלמנה מארי מסֹונה, איכרה טובת לב שהתגוררה בכפר מֹונֶסֶ ל השוכן במחוז הררי של צרפת הסמוך לגבול עם איטליה. ככל ילדי הכפר למדה ברט בבית הספר המקומי, עזרה במטלות הבית והמשק והתנהגה למופת. היא ביקרה בכנסייה והתפללה מספר תפילה נוצרי, ותמיד צפנה בליבה את סודה הכמוס פן תיחשף זהותה היהודית, והיא ומסתיריה־מגיניה ישלמו מחיר כבד. בספטמבר ,1944 לאחר שחרורה של ליֹון, התאחדה עם משפחתה ושבה לעיר זו. מאז הוסיפה לעמוד בקשר לבבי עם הגברת מסֹונה, ועד היום נשמרת הידידות בין משפחותיהן.
סיפור חייה של ברט וחיי משפחתה שזור בתולדות עם ישראל ומדינת ישראל הצעירה. ברט נישאה בצרפת לבחיר ליבה בן־ציון בדיחי, צבר ירושלמי ממוצא תימני, ויחד השתקעו בירושלים וגידלו את בניהם. ברט היא סבתא אוהבת לנכדים ולנינים, אך היא נושאת בליבה את כאב האובדן של נכדה הבכור גיל בדיחי, קצין בחיל השריון, אשר נפל בקרב בשנת 2002.
היום היא עובדת בהתנדבות במרכז המבקרים של יד ושם במסירות ומתוך תחושת שליחות. ֵהספר מעולם לא היינו ילדים, שנכתב בעזרתו של פרדריק מטזו, מספר את סיפורה של ברט כמתוך שיחה קרובה וקולחת.
יד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורה
מאת: אליו טואף
תיאור: ב ־ 11 באוגוסט 1939 זומנתי ללשכה הצבאית בליבוֹרֹנוֹ ושם הודיע לי קצין:
״על־פי הצו המלכותי מיום 22 בדצמבר 1938 ,השנה ה־ 17 לעידן הפשיסטי, בני הגזע היהודי אינם רשאים לשרת בצבא איטליה. לכן אני מוסר לך את אישור השחרור המוחלט. איטליה אינה זקוקה לך״. [...] המשפט הזה נחקק בזיכרוני והדהד בו עד כדי כך שבעת שהתקבלתי למחתרת, כמה שנים לאחר מכן, חזרתי עליו לפני המפקד שלי והוספתי: ״אני באמת חושב שכעת איטליה זקוקה גם לי״.
הרב אֵֵליוֹ טוֹאָָֹף נולד בליבוֹרֹנוֹ ב־ 30 באפריל 1915 ונפטר ברומא ב־20 באפריל 2015 . בשנות מלחמת העולם השנייה, כשהיה רב צעיר, נאלץ לנדוד עם משפחתו בין מקומות מסתור באזורים כפריים של איטליה, בהם היישובים פַַבּרּיאנוֹ,ֹ אוֹרֹצָָ'נוֹ פּּיזָנָוֹ,ֹ וַלַדיקַַסטֵֵלוֹ ופוֹצֵֵֹ'טֶֶה. הוא חמק בנס ממוות בטוח מידי הנאצים יותר מפעם אחת ואף התנדב למחתרת האיטלקית. לאחר המלחמה מונה הרב טוֹאָָֹף לתפקיד הרב הראשי של רומא ונשא בו יובל שנים. מדובר בתפקיד בעל חשיבות מדינית ובין־דתית אדירה, בעל השפעה לא רק על יהודי רומא ואיטליה אלא אף על יהדות העולם ועל היחסים בין מדינת ישראל, הווטיקן ומדינות המערב. בזמן כהונתו הצליח הרב לשקם את הקהילה היהודית המקומית בעקבות השואה, נאבק בדעות קדומות והחזיר ליהדות איטליה מעמד של כבוד והכרה בעולם. ספר זה הוא האוטוביוגרפיה של הרב טוֹאָָֹף, בן שיחם של אפיפיורים ומדינאים. סיפורו המרתק מתואר בכתיבה מלאת חיים המבטאת אופטימיות, אהבת האדם וזיקה עמוקה ליהדות.
יד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורה
מאת: הרברט טראוב
תיאור: הרברט טראוב, נער יהודי יליד וינה, היה כבן ארבע־עשרה כאשר סופחה אוסטריה לגרמניה הנאצית במרס 1938. באחת המהומות שפרצו בעירו נתפסו הוא ואביו עם עוד יהודים ואולצו לקרצף עד זוב דם סיסמאות התנגדות לנאצים שנכתבו על מדרכות. המשפחה הצליחה להימלט לבלגיה, ומשם עלתה אחותו לילי לארץ־ישראל וכך ניצלה. לקראת התקדמות הכובשים הגרמנים לבלגיה נמלטו הרברט ואמו ברכבת ללוּשוֹן שבצרפת, ומשם חברו לאב בטולוז. ואולם גורלו של הרברט לא שפר עליו, והוא נכלא עם אמו במחנות מעצר בדרום צרפת, ראשית במחנה גירס ולאחר מכן במחנה ריווסַלט. לאחר מות אמו ברח הרברט למרסיי, אבל כעבור זמן קצר נתפס והובל אל מחנה לֶה מיל בדרום צרפת ומשם הוחזר אל ריווסַלט. כאשר הובל ברכבת ליעד לא ידוע, ככל הנראה אושוויץ, קפץ הרברט מחלון הרכבת הנוסעת אל צד הדרך והצליח לחזור למרסיי. שם מצא מפלט זמני אצל חבריו, פעילים בתנועת הרזיסטנס. דרכו של הרברט הובילה אותו להתגייס ללגיון הזרים של צבא צרפת. לשם כך נאלץ להסתיר את מוצאו היהודי ולאזור עוז כדי להתמודד עם אתגרי ההכשרה הצבאית והאחיזה בנשק. הוא זכה להילחם נגד הנאצים ואף השתתף במצעד הניצחון בפריז ב־1945. לאחר שחרורו מהצבא השתקע הרברט בצרפת, בנה לו חיים חדשים והקים משפחה לתפארת.
מסעו יוצא הדופן של הרברט טראוב, אחד הלוחמים היהודים היחידים ששירתו בלגיון הזרים, הוא סיפור קולח ומרתק, ולמרות העצב השזור בו הוא מתובל בהומור ובשמחת חיים.
יד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורה
מאת: ז'אנין לבנה פרנק
תיאור: ״החוט לא נפרם!״ מגולל את סיפורה של תנועת השומר הצעיר בצרפת בשנים 1970-1930 ומתאר את פועלה ואתגריה ערב השואה, במהלכה ואת שיקומה של התנועה לאחר מלחמת העולם השנייה. במחקר מקיף זה, הנשען על מסמכים, דוחות ומכתבים לצד עדויות רבות, נפרסת מסכת התמורות שעברה התנועה.
מייסדי השומר הצעיר בצרפת פרשו משורות הצופים היהודים כי היו חפצים בתנועה עממית יותר המשלבת צעירים מקרב קהילת המהגרים ומקדמת ערכים חילוניים, ציוניים וסוציאליסטיים. הם ייבאו לצרפת את ייחודיות התנועה בפולין ואת תפיסת המנהיגות שלה, ופעלו למען המהפכה הלאומית של העם היהודי והקמת המדינה.
בימי השואה תנועת השומר הצעיר בצרפת כמעט נכחדה בשל הרדיפות ומעצר חבריה. למרות זאת השתלבו חבריה בארגוני העזרה וההצלה שפעלו בערים השונות שבהן שהו, כמו גם בפעילות תנועת הנוער הציוני והזרוע הצבאית שלה, "הצבא היהודי". מקצתם גם לחמו בשורות הרזיסטנס. חברי התנועה המעטים שהצליחו לברוח לשוויץ נעצרו שם במחנות עבודה מיוחדים, והמחקר שופך אור על פרק עלום זה. בוגרי התנועה ששרדו את הכיבוש הנאצי ואת שנות המלחמה עסקו בשיקום מוסדותיה של השומר הצעיר לאחר השחרור. הם הפעילו שני בתי ילדים שהיו משכן בטוח ליתומי מלחמה מפולין, הונגריה ובולגריה, שבהמשך הצטרפו אליהם צעירים מצפון אפריקה. למעשה הייתה השומר הצעיר בצרפת דוגמה לשילוב בין אשכנזים לספרדים. חברי התנועה היו שותפים גם בעזרה לנוסעי אוניית מעפילים אקסודוס והתגייסו להקמת מדינה יהודית ריבונית, וגם לאחר ייסודה הם הוסיפו לפעול למענה. בזמן מלחמת ששת הימים הפכה השומר הצעיר בצרפת לגורם משפיע בזירה הציבורית והיא גייסה אינטלקטואלים בעלי שם לתמיכה במאבק למען מדינת ישראל. בשנות השבעים יזמו חבריה הפגנות למען יהודי ברית־המועצות ותרמו להתעוררות זיכרון השואה בצרפת.
"החוט לא נפרם!" מעניק לקורא בן זמננו הצצה נדירה לסיפור שאינו מוכר לקורא העברי ומאפשר לו להתוודע אל הנפשות הפועלות שהשפיעו על דמותה של השומר הצעיר בצרפת.
יד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורה
מאת: דריוש רושיאק
תיאור: בשנת 1943 במציאות הקשה של החיים בגטו העיירה שווינצ'ני נולד תינוק, בן שני לבתיה ויעקב וקסלר, ומיד נקלע לסכנת חיים בגלל זהותו היהודית. הוריו של הרך הנולד הבינו שיינצל רק אם ימסרו אותו לזרועות זרים, והפקידו אותו בידי אמיליה ופיוטר ושקינל. בני הזוג הנוצרים העניקו לו את השם רֹומואלד, הגנו עליו, הרעיפו עליו את אהבתם וגידלו אותו כבנם. הוריו היהודים נרצחו כעבור זמן קצר עם בנם שמואל בן השלוש – אחיו הבכור. רק ב־,1978 בהגיעו לגי השלושים וחמש - והוא כבר כומר קתולי ותיק ומוסמך ומרצה לפילוסופיה באוניברסיטה הקתולית של לובלין – חשפה לפניו אמו־מצילתו את סוד חייו הגדול והטרגי. הגילוי טלטל את יסודות קיומו של הכומר רֹומואלד וקשינל, והוא יצא למסע פנימי וחיצוני של גילוי עצמי.
בספר זה העיתונאי דריוש רושיאק פורס לפנינו פסיפס של רשמים, קולות, זיכרונות ורגשות שמרכיבים את עולמו הפנימי של רֹומואלד יעקוב וקסלר-וקשינל ואת מעגלי חייו הייחודיים במסעו בין זהותו הקתולית ובין זהותו היהודית, בין פולין ובין ישראל. מן הפסיפס הזה עולה דמותו הרגישה והמיוסרת של אדם המטביע חותם עמוק בכל מי שפוגשים בו בשלבי האודיסיאה הפרטית שלו.
יד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורה
מאת: עמר ברטוב
תיאור: יותר מארבע מאות שנה הייתה עיר הסְפר בוצ'אץ' – הנמצאת היום באוקראינה – ביתם של פולנים, אוקראינים ויהודים; ואלה לצד אלה חיו בהרמוניה יחסית. במלחמת העולם השנייה טבחו הגרמנים וסייעניהם ממשטרת אוקראינה את כל האוכלוסייה היהודית של העיר, ולאומנים אוקראינים עקרו את שכניהם הפולנים מבתיהם.
התפיסה המקובלת היא כי ראשיתו של טיהור אתני בהשתלטות של מנהיג פוליטי זדוני שמפעיל עוצמה צבאית חסרת רסן. ההיסטוריון עֹמר ברטוב סותר באנטומיה של רצח עם גישה זו ופורס עלילה שתחילתה רגועה וסופה התפרצות של עלבונות, התעמרות והשפלות שבעבעו מתחת לקרקע שנים רבות. המרצחים אינם חולים פסיכופטים, אלא שכנים, חברים ובני משפחה המשתפים פעולה רצחנית עם סוכני השמדה הבאים מהחוץ.
עֹמר ברטוב, שאימו גדלה בבוצ'אץ', נבר בארכיוני האזור וצבר אלפי תעודות ותצלומים שמאירים עיניים וחושפים תעלומות. הוא נעזר גם בעדויות של משתפי פעולה ומצילים והוציא מתחת ידיו מסמך מאלף אשר מתעד אנטומיה של פשע נורא.
אנטומיה של רצח עם משנה את דפוסי ההבנה של השואה ואת צביונו של רצח עם בכלל. אך אין זה ספר שפניו רק אל חשיפת העבר. הוא מזהיר אותנו מפני הישנותם של תהליכים כאלה בכל מקום ואתר. הספר זכה בפרס יד ושם לספר מחקר בנושא השואה לשנת 2019.
עֹמר ברטוב הוא פרופסור מן המניין להיסטוריה של אירופה באוניברסיטת בראון, רוד איילנד. עם ספריו החשובים ופורצי הדרך נמנים: צבאו של היטלר, דביר 1998; היהודי בקולנוע: מ"הגולם" ל"אל תגעו בשואה", עם עובד 2008; Germany’s War and the Holocaust, Cornell University Press 2003.
עם עובד
מאת: אורנה מקובר, אסנת שירן
תיאור: ימי העיון נועדו לבחון את מקומו של הנוער, וביתר דיוק, של תנועות הנוער, בנסיון הקשה ביותר שעבר עמנו בעת החדשה, נסיון השואה והמאבק של טרם המדינה. לא התיימרנו, להקיף את מכלול ההיבטים הקשורים בנושא. נגענו בו בתחומי התרחשות שונים כגון:
• מה עלה בגורלה של תנועת הנוער היהודית בגרמניה הנאצית ומה היו תשובותיה למציאות הנוראה שנכפתה עליה?
• מה היה חלקן של תנועות הנוער בגילויי ההתנגדות היהודית בגטאות?
• מהו התפקיד הנטלו על עצמן התנועות בפעילותן בקרב שארית הפליטה ובמחנות המעצר בקפריסין.
• מה עשו באותו זמן חברי תנועות הנוער בארץ?
• מה הייתה הדרך שהתוו לחבריהן בזמן מלחמת העולם ולאחריה בתקופת המאבק בטרם המדינה?
יד טבנקין -  המרכז המחקרי, רעיוני, תיעודי ומוזיאלי של התנועה הקיבוצית
מאת: אדר בנקו
תיאור: מאז סיוט פעולות הבריחה לפני 35 שנה הלכו לעולמם חברות וחברים רבים, מי במלחמות ישראל ומי בנסיבות אחרות. שמותיהם של חברים אלה, שחלקם רב בפעולות הבריחה וההצלה, יונצחו בארכיון הבריחה שאנחנו מקווים כי יקום אחרי כנס זה. הרשימה ארוכה מכדי להזכיר את כולם.
אנו נפגשים היום בעיקר כדי להכין את הרקע לכך שעלילה רבת היקף ופעלים זו תיכתב סוף סוף בצורה שהיא ראויה לה. אנחנו יודעים כי ההיסטוריה של הבריחה טרם נכתבה בשלמותה. ישנן התחלות חשובות מאוד, בעיקר של חברנו אפרים דקל וחברים אחרים, אבל אלה הן רק התחלות. עדיין נמצא חומר רב בידי החברים, שאולי אין שיעור לערכו ההיסטורי: צילומים, מכתבים, פיתקאות. אותן פיתקאות, שלעיתים היוו את המפתח, הדרכון, הויזה ושאר שימושים. ואני בטוח שעדיין ישנן בידי החברים פיתקאות רבות מאוד מאותם ימים.
כל אחד מאיתנו מלא סיפורים, רשמים וזכרונות. כל אחד מאיתנו נשא על גבו את הבריחה. אני נותן את רשות הדיבור לחברים. יספר כל אחד את סיפורו.
יד טבנקין -  המרכז המחקרי, רעיוני, תיעודי ומוזיאלי של התנועה הקיבוצית
מאת: רוני ברבש
תיאור: לוחמה בשטח האויב הוא ספר עיון ומחקר העוסק במחתרות, פרטיזנים, לוחמת קומנדו, יחידות עילית מיוחדות ויחידות מוטסות במלחמת העולם השנייה. בשנים 1944-1940 הרצון להילחם בכובש הנאצי, האיטלקי והיפני מצד אחד והיעדר היכולת לעשות זאת באמצעות נחיתה צבאית נרחבת מצד שני, הביאו לפיתוח שיטות לחימה חלופיות, ולפיתוח יחידות קומנדו שפשטו בעומק שטח האויב. הספר מתאר יחידות אלה בחמישה צבאות: בריטי, אמריקאי, גרמני, יפני וסובייטי.
החלק הראשון עוסק בלוחמת המחתרות והפרטיזנים בשטחים הכבושים; החלק השני עוסק ביחידות הקומנדו; החלק השלישי עוסק בהקמת יחידות עילית מיוחדות; החלק הרביעי עוסק ביחידות המוטסות, בעיקר צנחנים; החלק החמישי הוא נספחים.
אוריון הוצאה לאור
מאת: אורן שניידר
תיאור: אלכסנדר רוזנברג היה נער מתבגר נבון וסקרן שדיבר שפות רבות, אסף בולים, ניגן בכינור, וחי חיים מפונקים עם הוריו האמידים בעיירה צ'כוסלובקית שלווה. עלייתה של גרמניה הנאצית גרמה להתמוטטות הקיום המוגן הזה, יחד עם האשליה של היטמעות יהודית חילונית באירופה של שנות השלושים.
אחרי שניצלו את יתרות העושר וההשפעה שעמדו לרשותם כדי להימלט מהשמדה, הרוזנברגים ירדו למחתרת בניסיון להינצל מן הגסטאפו. בסופו של דבר הם נחשפו, נתפסו ונשלחו לבוכנוואלד, מחנה הריכוז הגדול ביותר בגרמניה. אלכסנדר ואביו שיתפו פעולה כדי לשרוד כל יום מחדש. שרשרת אירועים כאוטית הציבה את אלכסנדר הצעיר במוקד של מזימה מקיפה לחבלה בכלי נשק. כאשר אביו נפצע קשות בהפצצה אווירית ונעלם אחריה, היה על אלכסנדר החרוץ ובעל התושייה להשתמש בתחבולות, כישרון טבעי והרבה יצירתיות כדי להציל את אביו.
הסיפור האמיתי והאוניברסלי הזה, של עוצמה פנימית, תושייה ואופטימיות, תועד ונכתב על ידי אורן שניידר, נכדו של אלכסנדר. הוא מוקדש לשורדי השואה באשר הם, חיים או מתים, שגילו אומץ לב ובחרו לא לוותר.
כנרת, זמורה דביר בע"מ
מאת: אמנון מגן
תיאור: 40 שנה לשואה ולמרד. האם יש בכלל משמעות לספירת השנים לאירוע כזה? איר זה היה יכול לקרות בתקופתנו, במרכזי התרבות של העולם? משנה לשנה נוספים פרטים ועובדות, לסיפור המעשה הנורא הזה. גם לבני הארץ שגדלו על כוח עברי לוחם, מתברר שהמכונה האדירה והמתוחכמת והחזקה הזאת לא הותירה לקרבנותיה ברירות רבות, ובהרבה מקרים היה ההבדל ביו מורדים ללא מורדים רק בסיטואציה בה נמצאו ולא בתכונת גיבורים או לא גיבורים. השאלה המתאימה אינה 'למה לא מרדו' אלא 'איך על אף הכל היו בודדים שהצליחו לנסות לעשות משהו'.
יום העיון הזה הינו אחד הנסיונות לבירור השאלות שאין להן גבול, כמעט, בנסיון להתקרב להבנה של איר קורה דבר כזה ואיר העולם מעכל או לא מעכל את מה שקרה.
יד טבנקין -  המרכז המחקרי, רעיוני, תיעודי ומוזיאלי של התנועה הקיבוצית
מאת: אריה פיאלקוב
תיאור: ליום העיון הזה הזמנו חברים שהשתתפו בצורה זו או אחרת במפעלי הבריחה וההעפלה, בהם גם כאלה שכיום אינם בקיבוץ, אך הם, לגבי הפרשה הזאה, משולבים עד היום בתנועה הקיבוצית כולה.
ועוד הערה להתייחסותו של יצחק טבנקין לנושא הזה של הבריחה וההצלה. טבנקין, היה לו יחס עמוק, לפעמים עד כדי התבטלות אישית כמעט, בפני כל מי שהיה שם, הגיע לשם, ובעיקר בפני כל מי שבא משם וניסה להוביל משם אה שנשארו מן השואה הנוראה ההיא.
כזאת הייתה ראייתו של טבנקין את פרשת הבריחה. שמעתי מפי טבנקין הרבה פעמים, ובעצם זו גם התיזה בספר "הבריחה", כי הבריחה הייתה המאורע ההיסטורי שבא לידי ביטוי בעשייה, בסטיכיה, בהגות, בגרעינים מכוונים בתוךהתנועה ההיסטורית היהודיה הגדולה.
יד טבנקין -  המרכז המחקרי, רעיוני, תיעודי ומוזיאלי של התנועה הקיבוצית
מאת: יהודה רימר
תיאור: לתנועות המערביות כמה סימני היכר ייחודיים, שלא נמצא אותם בתנועות אחרות - אם מתוך המסורת המיוחדת של הארצות שבתוכן צמחו, ואם בשל גורם אחר, שאצלן חשוב הוא מכל גורם אחר, והוא הגורם של "שארית הפליטה"; וזה בכלל גורם חשוב בתולדות עם ישראל, ונדמה לי שבתנועות האלו היה לו תפקיד חשוב במיוחד.
יש לתנועות האלה גם ותק, והן היום התנועות הוותיקות ביותר, כי יש המשך ויש קיום רצוף של עשרות שנים. התנועה הוותיקה ביותר, הבריטית, היא בת ששים שנה ויותר, וגם התנועה הצעירה ממנה, האוסטרלית, חגגה כבר 50 שנה לקיומה. זאת אומרת, שיש להן מה שנבצר מתנועות אחרות קיום רצוף של כמה דורות. עובדה זו מאפשרת בדיקה של תהליכים חברתיים ורעיוניים המשתנים עם הזמן, כמו גם שפע של מקורות בכתב ואנשים חיים שאפשר לשוחח איתם ולתרום לידע הנחוץ למחקר רציני.
בין ההרצאות שנשמע כאן היום תהיה אחת הקשורה לנושא השואה, ויש לזכור, שגם התנועות האלו עברו את הניסיון הזה, חלקן באופן ישיר וחלקן באופן עקיף.
יד טבנקין -  המרכז המחקרי, רעיוני, תיעודי ומוזיאלי של התנועה הקיבוצית
מאת: ליאורה בילסקי
תיאור: הגדרת המושג רצח-עם (ג'נוסייד) עומדת במוקדו של ויכוח פוליטי ומשפטי עכשווי. בתפיסה המקובלת "רצח-עם" הוא ביטוי נרדף לרצח המונים, אולם מהלך ההיסטוריה מראה כי רצח-עם מכוון בראש ובראשונה להרוס את זהות הקבוצה ולמחוק את שמה מעל פני האדמה. השמדת-עם משמעה גם הרס זהותו – השפה, יצירות האמנות והתרבות, הספריות וחפצי הפולחן והדת.
איך אומרים ג'נוסייד בעברית חוזר למשפט אייכמן, שהתקיים ב-1961, ומעמיד במרכז הדיון קולות מן המשפט אשר נשכחו ונדחקו לשוליים. בעקבותיו של רפאל למקין, אבי אמנת הג'נוסייד, גיבורי הספר – אברהם סוצקבר, סאלו בארון ורחל אוירבך – הציגו בכתביהם ובפועלם התרבותי חזון אלטרנטיבי שהעמיד במרכז לא רק את היבטיו הפיזיים של פשע הג'נוסייד אלא גם את היבטיו התרבותיים – חזון שאף ניסח את תפקידם של המדינה והמשפט הפלילי ביחס לפשע זה. חזונם, המכונס לראשונה בספר זה, יכול לתת מענה לכישלון המתמשך של המשפט הבינלאומי בהגנה על קבוצות מפני ג'נוסייד תרבותי.
הקיבוץ המאוחד
מאת: ליאון כהן
תיאור: "אני לא סופר ולא משורר, אבל נדמה לי שאם משווים את זה ליצירה הידועה של דאנְטֶה, התופת שלו היא לא יותר מסיפורי מעשיות לילדים ... תארו לעצמכם את התמונה ... שמים אפלים, כמעט שחורים, להבות שמגיעות לגובה חמישה או שישה מטרים, אנשי הזוֹנְדֶר עם המוטות הארוכים מתנועעים הנה והנה, מרחוק נשמעות יללות ושאגות, ערימות אינסופיות של גוויות בהמתנה לשריפה, עשן סמיך עד מחנק, והריח הבלתי-נסבל של בשר אדם שרוף. העובדה שבאופן כזה או אחר הצלחנו לשמור על שפיות בתנאים שׂטניים שכאלה היא פלא של ממש".
כך מתאר ליאון כהן, אחד מאנשי הזוֹנְדֶרקוֹמנדוֹ המעטים שהצליחו לצאת בחיים מן התופת, את הבּוֹרוֹת שבהם אולצו לשרוף את גופות היהודים שהומתו בגז כאשר כבשני הקְרֶמָטוֹריוּם לא הצליחו לעמוד בעומס...
הספר מיוון לבּירקֶנאוּ הוא עדות מצמררת על הסאגה של יהודי סלוניקי במחנות ההשמדה אושוויץ-בּירקנאוּ, על אנשי הזוֹנְדֶרקוֹמנדוֹ, ועל הניסיון ההרוֹאי שלהם לקחת את גורלם בידיהם, ולהתקומם.
ידיעות אחרונות
מאת: חנה שלומי
תיאור: סיפור תנועת "הנוער הציוני" בזגלמביה מהווה פרשת ייחודית – פרשת התארגנות רחבת היקף של צעירים, שאין דומה לה בפולין הכבושה באותה עת. על רקע זה בולטת במיוחד דמותו של יוזק קוז'וך – צעיר שהכל חשו כי נועד לגדולות. הסמכות שהקרין עשתה אותו למנהיג הבלתי מעורער של תנועתו והקנתה לו מעמד מיוחד, הן בקרב תנועות חלוציות אחרות והן בציבור הרחב. נועם הליכותיו ויחסו הידידותי, לא הסגירו את עוצמתו הרוחנית, את נחישותו ודבקותו בדרך שהתווה לעצמו ואת נאמנותו האיתנה לתפיסותיו ולעמדותיו העצמאיות.
יד טבנקין -  המרכז המחקרי, רעיוני, תיעודי ומוזיאלי של התנועה הקיבוציתיד יערימורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
מאת: חוה אייכלר
תיאור: ספרון זה מונה רק מעט מזעיר מפעולות ההצלה של תנועת "הנוער הציוני" בימי השואה והגירושים, תחת שלטון האימים של אנשי "צלב החץ" עם סאלאשי בראשם. גודל ההקרבה והאומץ משתקף בזיכרונות ועדויות אלה, אף כי אותם הצעירים לא היו מודעים לכך שהם כותבים פרק מפואר בתולדות יהודי הונגריה, פרק שישמש דוגמא ומופת לעתיד לבוא עבור הנוער היהודי החרד לגורל עם ישראל ועתידו.
יד טבנקין -  המרכז המחקרי, רעיוני, תיעודי ומוזיאלי של התנועה הקיבוצית
מאת: אנונימוס
תיאור: ספורי חברים, שליחי התנועה הקיבוצית אל שארית הפליטה באירופה ובצפון אפריקה, מייד לאחר שחרור אירופה מיד הכובש הנאצי. תיאור חי, בגוף ראשון, מפי אלה שיצרו את הקשר, שהקימו את הגשר עם שרידי השואה, מפי אלה שפעלו עם הניצולים לשיקומם הפיסי והרוחני. להתארגנותם ולהפניית נדודיהם לעבר ארץ-ישראל.
יד טבנקין -  המרכז המחקרי, רעיוני, תיעודי ומוזיאלי של התנועה הקיבוצית
מאת: יואל דרום, אשר נתן
תיאור: מדברי יום העיון שהתקיים ב10 בנובמר 1988 לרגל מליאת 50 שנה לפרעות בחסותם של "מכון ליאו בק", "בית התפוצות", "בית לוחמי הגיטאות", "מרכז תיעוד וחקר של השומר הצעיר" ו"יד טבנקין".
יד טבנקין -  המרכז המחקרי, רעיוני, תיעודי ומוזיאלי של התנועה הקיבוצית
מאת: יגאל בנימין
תיאור: ספר זה מבוסס על מחקר המציג את התנועה החלוצית והכשרותיה בהולנד מתחילתן בשלהי מלחמת העולם הראשונה ועד לדעיכתן עם קום מדינת ישראל. מוארות בו הקמתן וצמיחתן של תנועות הנוער הציוניות בהולנד, וכן התנועה החלוצית והרקע החברתי, הכלכלי והפוליטי שבתוכו פעלה והתגבשה לכדי גורם עצמאי. טבע הדבר, שעיקרו של המחקר עוסק בתקופת השואה, כאשר החלוצים היו הקבוצה היחידה בקרב יהודי הולנד שגילתה התנגדות מאורגנת במסגרת יהודית. בשנת 1942 החלה המחתרת החלוצית את צעדיה הראשונים במפגש עם קבוצה של לא-יהודים, שנרתמו למפעל ההצלה של החלוצים - תחילה באיתור מקומות מחבוא להסתתרות ומאוחר יותר בחציית הגבולות לצרפת ומעבר לה, לספרד ולשוויץ. במשך כל אותן שנות חושך וסכנה קבוצת החלוצים לא נטשה את החזון בדבר עתיד משותף לחבריה בארץ-ישראל.
המחקר עוקב גם אחרי שארית הפליטה של יהודי הולנד, ומתוארת בו התארגנותם של שרידי התנועה והכשרותיה והשפעתן על שיקומם של יהודי הולנד והציונים בהם, בשנה הראשונה אחרי השחרור.
יד טבנקין -  המרכז המחקרי, רעיוני, תיעודי ומוזיאלי של התנועה הקיבוצית
מאת: רות זריז
תיאור: מכתבי התקווה והייאוש של חברי התנועות הציוניות החלוציות בפולין הכבושה ע"י הנאצים, מן השנים 1940-1944, הם עניינו של ספר זה.
המכתבים שוברי הלב, של האנשים שחיו והצילו וחינכו ומרדו, שראו את העם ההולך וכלה בגטאות ובמחנות המוות, מהם שאבדו גם הם ומהם שניצלו והגיעו ארצה לאחר החורבן. מכתבים אלה הגיעו בדרכי מחתרת, ומצורפים להם בספר זה מכתבים מן הארץ, ובעיקר מאנשי לשכת "החלוץ" בז'נבה והמשלחת הארץ-יישראלית בקושטא.
יד טבנקין -  המרכז המחקרי, רעיוני, תיעודי ומוזיאלי של התנועה הקיבוצית
מאת: שמעון מלר
תיאור: על תנועת "הנוער הבורוכובי" ותנועת דרור החלוציות שפעלו בפולין אחרי השואה.
יד טבנקין -  המרכז המחקרי, רעיוני, תיעודי ומוזיאלי של התנועה הקיבוצית
מאת: עמוס גולדברג
תיאור: "וזכרת" היא המילה הראשונה בציווי המקראי לזכור את מוצא העבדים של העם היהודי: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים". זיכרון טראומת העבדות מוליד במקרא שורה של מחויבויות מוסריות ופוליטיות כלפי "האחר". וזכרת של עמוס גולדברג ממשיך מסורת זו ביחס לזיכרון השואה; הוא מתרגם זאת למחשבה פוליטית ומוסרית מקיפה הנוגעת בעיקר ליחסים שבין יהודים ופלסטינים.
הספר כולל חמשה פרקים, בכל אחד מהם נבחן באופן ביקורתי מושג מפתח בזיכרון השואה באמצעות קריאה אינטרדיסציפלינרית בטקסט אחד שעומד במרכזו. הפרק הראשון בוחן את מושג האנטישמיות והאופן שבו הוא מגויס להשתיק קולות ביקורתיים ביחס לישראל בתוך הקשר של מאבק נרטיבים גלובלי. הפרק השני קורא באופן ביקורתי את הנרטיב ההיסטורי של מוזיאון יד ושם. הפרק השלישי מתמקד במורכבות התיאורטית של מושג העד באמצעות קריאה בספרו של ההיסטוריון שאול פרידלנדר, "גרמניה הנאצית והיהודים". הפרק הרביעי בוחן, בהקשר הישראלי-ציוני, את פגיעותו הרבה של הניצול ואת הצורך בנקמה, תוך קריאה בספר הזיכרונות של ניצול השואה בני וירצברג, "מגיא ההריגה לשער הגיא". הפרק החמישי מתמקד בספריו של הסופר הלבנוני אליאס ח'ורי, אשר מציעים זיכרון דו-לאומי ישראלי-פלסטיני של השואה והנכבה. הספר נחתם באחרית דבר העומדת על האתגר המוסרי והפוליטי שבהקשבה לעד. גולדברג מבקר את תפישת השואה הרווחת בישראל כתפישה המעודדת זהות מדירה וקורבנית המכחישה את אסונם של הפלסטינים; תחת זאת הוא מציע תפישת זיכרון שמהווה בסיס למחשבה דו-לאומית מכילה ואולי אף גשר לפיוס והשלמה.
רסלינג
מאת: מירה קרום לדובסקי
תיאור: ״באחד הימים יצרה האם בובה מקלח תירס וביקשה לתת ל׳נסיכה׳ שם. הקטנה הציעה את שמה האמיתי, אך אימה הזדעקה ואמרה: ׳לא ולא! כי נסיבת התירס תתייבש ותיבול, ואת, מישיוניו, תחיי הרבה־הרבה שנים״.
כך מוסרת לנו מירה קרום־לדובסקי על שיחתה עם אימה, כאשר בהיותה ילדה קטנטונת ברחו שתיהן ונדדו, מאימת הרצח, ביער מזרח גליצאי. אימה של המספרת חוללה ניסים ונפלאות כדי להרחיק את ילדתה מהמציאות הנוראה וליצור עבורה מציאות אחרת, מלאת יופי ואהבה: נסיכות, ארמונות המוקפים בגנים מופלאים שבהם הילדה מתקבלת בחיבה, חיות ידידותיות המדברות איתה; טבע חי המגיב בידידות. בעזרת מילים מלאות חיוניות וצבע, וכן בובות העשויות תירס, הפעילה האם את הדמיון ואת הרגש של בתה.
הספר הוא קליידוסקופ של סיפורי חיים קצרצרים, שבהם אי־הוודאות, הפחד, והאימה נמהלים ועולים בערבוביה עם אושר, עם יופי ועם אהבה ברסיסי זיכרונות מרים־מתוקים. כל סיפור עומד בפני עצמו, אך יחד הסיפורים מציגים את הזמן שנחווה כסיפור חיים אנושי והומניסטי, ובו גם דמויות חייה על סתירותיהן האנושיות.
מירה קרום־לדובסקי מוסרת לנו קולאז' של חוויות על ילדות בתקופת השואה במזרח גליציה, על התבגרות בפולין העממית, על ראשית קליטתה בקבוצת שילר ועל השתלבותה בצבא וכמורה בתל אביב. באמצעות סיפוריה היא ממחישה כי "האירועים ההיסטוריים הגדולים" מורכבים מחוויות יום־יומיות, והם מוצגים במלוא עוצמתם ומורכבותם באמצעות סיפור של סיפורים.
מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
מאת: לילי הלפרט-זמיר
תיאור: לילי קשטיכר, ככל הנראה האישה היחידה שכתבה בתוככי מחנה ההשמדה אושוויץ־בירקנאו במחצית השניה של 1944, סיפור חייה ויצירתה הספרותית והחזותית יוצאי הדופן של לילי קשטיכר לא סופרו עד עתה וכעת הם מסופרים לראשונה בספר חדש מאת פרופ' לילי זמיר: "לילי קשטיכר האישה שכתבה באושוויץ"
איתרע מזלה של לילי קשטיכר להישכח עד עתה, הן בשל היותה שורדת בשואת יהדות וויבודינה — חלק מיוגוסלביה של אחרי המלחמה, שסיפור גורלה הושתק ונבלע מול שפע הסיפורים של שורדים ממדינות אירופה ההיסטוריות, ובעיקר מפולין; ושנית — בשל היותה אישה. ואכן, עד לא מזמן, הודר קולן של הנשים כמעט כליל מן הזיכרון הקולקטיבי של השואה והנצחתה.
ספר זה מביא את קולה ופעלה של לילי קשטיכר קרוב לחמישה עשורים לאחר מותה וחושף את סיפורה יוצא הדופן, שהביא להצלתה ולהצלת חברותיה והוא מאיר את המאפיינים המגדריים של גורל הנשים בשואה, בדמות אישה צעירה ומיוחדת אשר הייתה מוכנה להסתכן על מנת לכתוב ולצייר ועודדה גם את חברותיה לעשות כך לעיתים בוויתורה על פרוסת הלחם והענקתה לבת שציירה. כאשר לילי וחבורתיה למחנה, פונו בצעדות המוות, נשאה לילי את הציורים על גופה בתקווה שהיא והציורים יראו יחד את יום השחרור.
מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
מאת: נעמי יצהר, חסיה בורנשטיין-ביליצקה
תיאור: בעיר הולדתה גרודנו, גדלה חסיה בורנשטיין-ביליצקה במשפחה יהודית אופיינית, בה ספגה ערכים יהודיים ואנושיים. בתקופת נעוריה, בקן של השומר הצעיר, נקבע למעשה מסלול חייה. עם כיבוש פולין על ידי הגרמנים וריכוז יהודי גרודנו בגטו התגייסה למחתרת הלוחמת ומטעמה נשלחה לביאליסטוק, שם פעלה בזהות של נערה פולניה בצד הארי. אחרי התמוטטות המרד בגטו היא המשיכה ומילאה יחד עם חברות מחתרת נוספות, תפקיד של קשרית בגדוד הפרטיזנים ביערות ביאליסטוק. ביום עבדה כנערה פולניה אצל משפחה גרמנית ובלילות העבירה נשק, תחמושת, תרופות, מזון ומידע לפרטיזנים ביער. הבחורות הקשריות אספו מידע מודיעיני על עמדות הצבא הגרמני וחסיה הכינה מפה של ביאליסטוק עם כל הנתונים המודיעיניים עבור פיקוד הצבא האדום. הודות למפה הזאת כבש הצבא האדום את ביאליסטוק בלי אבדות. על כך העניק להן הפיקוד העליון של הצבא האדום את אות ההצטיינות הגבוה ביותר הניתן לאזרחים. עם תום המלחמה נבחרה חסיה לייצג את השומר הצעיר בפולין בכינוס אירופי ראשון אחרי השואה שנערך בצרפת. עם שובה נפתח פרק חדש בחייה: היא פותחת את בית הילדים הראשון של "הקואורדינציה להצלת ילדים יהודים בלודז'. שנה וחצי נדדה עם הילדים בדרך "הבריחה" לגרמניה ומשם לצרפת: הייתה אחראית על 500 ילדים באוניית המעפילים "תיאודור הרצל" וניהלה פעילות חינוכית ענפה עם קבוצתה ב"מחנה הנוער" בתקופת הגירוש מקפריסין. כעבור חצי שנה הם עלו ארצה והילדים נקלטו בקיבוץ גן שמואל. יחד עם בעלה, הייני בורשטיין, החליטו לבנות את עתידם בקיבוץ להבות בשן, שהיה אז בראשית דרכו בגליל העליון  
מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
מאת: יוסף ז'מיאן
תיאור: מוכרי הסיגריות מכיכר שלושת הצלבים הוא סיפור מרתק ונוגע ללב על גבורתם של ילדים יהודים, שנותרו יתומים ללא קורת גג לראשם, ושרדו בלב ורשה הכבושה בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. מאבקם של בני החבורה, שנרדפו מכל עבר ברחובות המסוכנים, היה רצוף גילויי תושייה, אומץ לב, עזרה הדדית ומסירות מעוררת השראה. לקוראים ולקוראות מוגשת עתה מהדורה מחודשת ומעודכנת של הספר, שראה אור לראשונה בשנת 1962 וכאז כן היום, נקרא בנשימה עצורה. יוסף זמיאן נולד בוורשה שבפולין. בזמן המלחמה היה חבר המחתרת היהודית בגטו ורשה. לאחר חיסול הגטו חי בצד הארי והיה חבר "הוועד היהודי הלאומי". ברחובות העיר פגש את "מוכרי הסיגריות" ותמך בהם עד סוף המלחמה. בתום המלחמה הנציח את סיפורם המיוחד.  
יד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורהמורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
מאת: יוסף מ' אנגל
תיאור: "ביודענו שכל בני משפחותינו הושמדו, ולחיים בין כה לא יהיו כל טעם ועתיד, הרי רק הרעיון לראות בנפול האויב הכניס בנו את רצון החיים. הסיסמא הייתה: לחיות רק יום אחד אחרי מפלת גרמניה ולנקום את דמנו, ואז תפקידנו נגמר בעולם הזה."
לאחר שאיבד את משפחתו בשואה ניהל יוסף אנגל חיים עשירים: עלה לארץ לבדו, נלחם במלחמת העצמאות, מצא את אהבת חייו, עבר לאמריקה, הפך לאיש עסקים מצליח, הקים משפחה ושתק. ילדיו ידעו כי עם אבא אפשר לדבר על כל דבר, מלבד - על התקופה ההיא.
בגיל 78, שעות בודדות לאחר שאשתו האהובה נלקחה ממנו בדרכה האחרונה לבית החולים, נגדע במפתיע פתיל חייו. במהלך השבעה, מצאה בתו במגירת שולחן העבודה מעטפה חומה ועבה. מאות הדפים שבה חשפו סיפור עדות צלול, סוער ומרתק הכתוב ביד אמן, על השנים המושתקות בהן חווה את מאורעות השואה.
דפים אלו הם הספר עם הנקמה תבוא הנחמה.
במבט רגיש וחד, מגולל אנגל את קורותיו מהיום בו הופיעו בשמי פולין מטוסים גרמניים, דרך האקציות והגירושים הראשונים ועד לשנות נדודיו בין שנים-עשר מחנות ריכוז והשמדה. האכזריות היום-יומית, ייסורי הנפש, הרעב והייאוש מעורבים בתיאור מפוכח ואנושי של האמונה, גדולת הנפש וטוב הלב שהתגלו גם בגיהינום עלי אדמות. לאחר שניצב אל מול פני הרשע נשבע היהודי המעונה שוב ושוב: הוא לא ייתן להם לנצח.
הוצאת סלע מאיר
מאת: דינה פלדמן, אנה ז'נדובסקה
תיאור: בעיר פיוטרקוב טריבונסלקי הוקם על ידי הגרמנים הגטו הראשון בפולין הכבושה. פה חיה במשך מאות בשנים קהילה יהודית מפוארת אשר הטביעה את חותמה על העולם היהודי והכללי בזכות א/נשי מופת, יוצרים/ות ופעילים/ות בתחומי תרבות וחברה ובתי הדפוס הרבים. הקהילה נכחדה כמעט כולה על ידי הנאצים באוקטובר 1942 והשורדים/ות נפוצו ברחבי העולם, כשהם מחוייבים/ות לשמר את זיכרון הקהילה ואת מורשתה.
הספר הנוכחי מתאר את תולדותיה של הקהילה, ובמיוחד את אשר ארע לה בגטו פיוטרקוב טריבונסלקי, אך גם מה שלפניו ואחריו. זאת על בסיס עדויות רבות ומקורות ארכיונים מגוונים, שחלקם לא נחקרו או פורסמו עד כה. בין השאר מתוארים החיים ברחובות גטו פיוטרקוב, בשלביו השונים, פעילות היודנראט, המשטרה היהודית, הועד היהודי לעזרה עצמית וארגון הג‘וינט, העבודה הכפוייה בגטו ובמפעלים, החיים הדתיים, עולם הילדים, והנשים, וכן פרטים על שתי קהילות יוצאי פיוטרקוב, שפעלו בפולין לאחר המלחמה. בנוסף הספר מציג את שואת יהודי פיוטרקוב בראי העיתונות הישראלית, מתאר את הצלת יהודי פיוטרקוב והסביבה על ידי פולנים, והמחיר ששילמו, וכן מביא רקע ועדויות של בני רומה (צוענים) ששהו בגטו פיוטרקוב. בספר מוצגת גם הפשיעה הגרמנית במהלך מלחמת העולם השנייה כנגד תושבי פיוטרקוב, וכן את סיפורו של ריינולד כריסטמן, שהציל מאות מיהודי פיוטרקוב, רבים מהם ילדים.
אוריון הוצאה לאור
מאת: יוחאי עתריה, דינה פורת
תיאור: איך יתכן שאין בנמצא ביוגרפיה מקיפה על חייו של יחיאל די־נור, הידוע בשם העט שלו ק.צטניק, ואיך יתכן שאין בנמצא עבודת מחקר כוללת, כתובה עברית, המוקדשת ליצירתו בלבד? הרי די־נור היה מראשוני הכותבים על השואה, וספריו נקראו, הופצו ונפוצו במהדורות שונות ובשפות רבות, והטביעו חותם עמוק על דורות של קוראים, בארץ ומחוצה לה.
המשתתפים בקובץ זה שמו להם למטרה לנסות ולפצח חידה זו. במאמרים הנכללים בשערו הראשון של הקובץ משרטטים הכותבים את האופן בו עיצב ק.צטניק את שיח השואה בארץ, ובאלה הנכללים בשערו השני הם מציעים דרכים חדשות לקרוא את יצירתו ולהבין אותה. קובץ מרתק זה מציע לראשונה לציבור הקוראים ניסיון מקיף ומעמיק למלא חסר שהיה ניכר מאוד, ולבחון מקרוב את חידת חייו ויצירתו של אדם מיוחד ומיוסר, שהתענה תחת כובדם של זיכרונותיו, והעז לחשוף את מוראות השואה בכול מערומיהם.
פרדס הוצאה לאור בע"מ
מאת: רונלד צוויג
תיאור: "העובדה המדהימה בקשר לטובין שברכבת הזהב לא הייתה ערכו הרב של כל פריט ופריט, אלא כמותם העצומה של הפריטים", כותב פרופ' רונלד צוויג במחקרו המרתק על גלגולה של רכבת הזהב שיצאה מהונגריה לאוסטריה בשלהי מלחמת העולם השנייה ועליה רכושם של יהודי הונגריה אבנים יקרות,כסף מזומן, פרוות ושטיחים, טבעות נישואין ותשמישי קדושה.
"הרכבת", כותב צוויג, "הייתה שיאן של שנות תכנון ושל ביזה מאורגנת בקפידה".
בספרו צוויג מתאר ביזה מאורגנת זו של הרכוש היהודי, ביזה שהחלה עוד טרם השואה כשחוקקו ההונגרים חקיקה אנטי-יהודית שהטילה על יהודי הונגריה הגבלות כלכליות והגיעה אל שיאה בימי המלחמה עם הפקעה וחלוקה מחדש מעוגנת בחוק של הרכוש היהודי. עם סיום המלחמה עמד הרכוש הגזול של יהודי הונגריה במוקד הוויכוח בין המעצמות המנצחות, ויכוח שהשתתפו בו הארגונים היהודיים, הקהילה היהודית בהונגריה וממשלת הונגריה. ערכו של הרכוש שהוחזר לעולם היהודי היה נמוך לאין שיעור מערכו המקורי. "האמונה שאפשר לחמוס את שגשוגה של קהילה ולחלקו מחדש", מסכם צוויג, "הייתה פנטזיה". סיפורה של רכבת הזהב הפך למיתוס שנכרכו בו אגדות רבות. במחקרו המקיף והמעמיק מפריד צוויג בין עובדות לבדיון ותורם תרומה חשובה לפענוחה של אחת הדרמות הלא מוסברות מימיה האחרונים של מלחמת העולם השנייה.
יד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורהמכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
מאת: נחמה טק
תיאור: שואת העם היהודי הייתה מנת חלקם של נשים וגברים כאחד. האם חוו נשים וגברים את השואה בדרכים שונות? מה עלה בגורלם בסביבות שונות –בגטאות, במחנות, ביערות? כיצד הגיבו לאתגרים שעמדו בפניהם ואיש כלפי רעהו? האם חוויותיהם של יהודים ממזרח אירופה מקבילות לחוויותיהם של יהודים ממערבה?
הסוציולוגית נחמה טק מנסה לענות בספרה על שאלות אלה ואחרות באמצעות ראיונות רבים שערכה עם ניצולי שואה ובסיוע יומנים, ספרי זיכרונות ועדויות של ניצולים. הציר המקשר בין פרקי הספר הוא השלבים השונים של השואה – ההפרדה בין יהודים לארים ונישולם ממקורות הפרנסה; הקמת הגטאות והחיים בהם; מחנות הריכוז; הסתתרות והתחזות בעולם הנוצרי; התנגדות.
נשים וגברים בצל השואה מתאר כיצד פיתחו נשים וגברים דרכי התמודדות שונות עם המאורעות ומעלה על נס חמלה, עזרה הדדית וסולידריות, שותפּות וחלוקה בנטל כערכים שהיה בהם כדי לחזק את היהודים הנרדפים ולעִתים אף לשפר את סיכוייהם לשרוד בשואה.
יד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורהמכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
מאת: יוליה שקודובה
תיאור: ב-27 במרס 1942 נכנסה בשערי מחנה אושוויץ רכבת ועליה 999 נשים צעירות מסלובקיה, שסברו לתומן שהגיעו למחנה עבודה לשהות בת שלושה חודשים. לרובן היתה זו היציאה הראשונה אל מחוץ לגבולות ארצן. לימים יוגדר השילוח הזה כטרנספורט הראשון שהגיע לאושוויץ במסגרת הפתרון הסופי. מרבית הנשים האלו נרצחו בתוך חודשים ספורים; וכעבור שלוש שנים, בימיו האחרונים של המחנה, נותרו מהטרנספורט הראשון כחמש נשים בלבד, שנידונו אף לשרוד את צעדות המוות מאושוויץ לגרמניה. יוליה שקודובה, שנולדה בשם יוצי פולדי באוגוסט 1914 בעיירה לבוצ'ה שבמזרח סלובקיה, היא אחת מאותן נשים. שנים ספורות לאחר השחרור העלתה את קורותיה על הכתב שלוש שנים ללא שם מסלובקיה לאושוויץ מציג בפני הקורא את מחנה אושוויץ-בירקנאו מבפנים ומספק הצצה נדירה אל קרביו של המחנה ואל חוויותיהם היומיומיות של הקורבנות היהודים, ובפרט אל חייהן של הנשים. כיצד פירשו את המראות והאירועים בזמן אמת? מתי ובאיזה אופן הבינו את מהותו של המקום שאליו הגיעו? איך עלה בידן לשרוד את התופת? את המענה לשאלות הללו ולרבות אחרות ימצא הקורא בין דפי הספר על פס הזמן הארוך של העדות ולאור המראות המשתנים במחנה.
משכל (ידעות  ספרים)יד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורה
מאת: עפר בורד
תיאור: ההחלטה לקיים את הסכם השילומים בין ישראל ומערב גרמניה לא הייתה קלה בחברה הקיבוצית כמו בחברה הישראלית כולה והייתה רצופה מאבקים פוליטיים, ערכיים וחברתיים. הזרמים הקיבוציים נבדלו זה מזה ביחסם להסכם על פי השתייכותם הפוליטית, אולם לבסוף גברו צורכי החיים וכל הזרמים פעלו למימוש זכויות חבריהם והפכו את השילומים, את הפיצויים האישיים ואת השבת הרכוש למנוף כלכלי לטובת הכלל. התנועה הקיבוצית חששה לא רק מהמחילה שתקנה קבלת השילומים ומשכחת העבר, אלא גם מפגיעה בערכי השיתוף והשוויון אם יהיו בה חברים בעלי רכוש וממון. לפיכך העמיד הממסד הקיבוצי בפני הזכאים לפיצויים דרישה ברורה ¬ לוותר על השימוש בכספי הפיצויים והשבת הרכוש לטובת הקיבוץ. רוב החברים קיבלו את הדרישה, אך היו גם מי שבחרו לעזוב את ביתם הקיבוצי והיו אף שמצאו דרכים להעלים את המידע על קבלת הכסף וליהנות משני העולמות. במחצית השנייה של המאה העשרים העסיקו השילומים, הפיצויים והשבת הרכוש את התנועה הקיבוצית והיו מרכיב חשוב בבניינה הכלכלי ובעיצוב זהותה, אך למרות היקפו הרחב של הנושא והשפעתו הרבה, המחקר ההיסטורי כמעט לא נתן דעתו עד כה לתיאורו ולדיון בהשלכותיו. ספר זה, השלישי בסדרת "הקיבוץ במדינה', הוא אפוא מחקר חדשני ומקורי המרחיב את גבולות המחקר של התנועה הקיבוצית בפרט והחברה הישראלית בכלל. הספר בוחן לעומקו את הנושא הכלכלי ¬השילומים, הפיצויים והשבת הרכוש מגרמניה ¬ ואת השלכותיו החברתיות, ומשלב בין שניהם.
יד טבנקין -  המרכז המחקרי, רעיוני, תיעודי ומוזיאלי של התנועה הקיבוציתמכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
מאת: לוסי אדלינגטון
תיאור: כרוניקה רבת עוצמה של הנשים שהשתמשו בכישורי התפירה שלהן כדי לשרוד את השואה, כשהן תופרות בגדים יפים בסדנת אופנה יוצאת דופן שהוקמה באחד ממחנות המוות הידועים לשמצה של מלחמת העולם השנייה. עשרים וחמש אסירות צעירות במחנה הריכוז אושוויץ־בירקנאו – רובן נשים ונערות יהודיות – נבחרו לעצב ולתפור בגדים אופנתיים לנשים מהעילית הנאצית בסלון אופנה שהוקם במחנה. הן קיוו שהעבודה תציל אותן מתאי הגז. את הקמת סלון האופנה – שכונה סטודיו חייטות העילית – יזמה הדוויג הס, אשתו של מפקד מחנה אושוויץ. לקוחות הסלון היו רעיותיהם של אנשי אס־אס ושומרות במחנה. התופרות שעבדו בו יצרו בגדים אלגנטיים באיכות גבוהה שלבשו באירועים חברתיים נשות אס־אס באושוויץ ורעיותיהם של בכירים נאצים בברלין. התופרות מאושוויץ מבוסס על מקורות מגוונים – בהם ראיונות עם התופרת האחרונה שנותרה בחיים בעת כתיבת הספר – ומתחקה אחר גורלן של הנשים האמיצות שעבדו בסלון האופנה של אושוויץ. הודות לקשרי משפחה וידידות הן לא רק שרדו אלא גם השתתפו בפעילות המחתרתית במחנה. ההיסטוריונית לוסי אדלינגטון מגוללת את חוויותיהן יוצאות הדופן של התופרות וחושפת את מדיניות הגזל והניצול של הנאצים: את החמדנות, האכזריות ואת הצביעות של הרייך השלישי, ומציעה נקודת ראות חדשה על פרק כמעט בלתי מוכר בהיסטוריה של מלחמת העולם השנייה והשואה.
מטר הוצאה לאור בע"מ
מאת: שמואל רפאל, יהודית תידור באומל-שוורץ
תיאור: הספר הזה על תשעה-עשר פרקיו עניינו במסע מחקרי אל נבכי הנפש, ובמוקד שלו נמצאים חוקרים – בני הדור השני והשלישי, צאצאים לשורדי שואה, שבחרו להקדיש את חייהם למחקר ולחקירה מדעית. בפרקים האישיים, המתכנסים לאסופה דוקומנטרית עוצמתית מסוגה, הם נקראים לראשונה לחשוף את טיב הזיקה בין העבר של הוריהם לייעוד המדעי-המחקרי שנטלו על עצמם – חיים של שליחות מדעית, שככל הנראה החלו להיווצר ברגע שבו כבתה אש המשרפות.
משכל (ידעות  ספרים)
מאת: רבקה ברוט
תיאור: הספר מבוסס על מחקר משפטי־היסטורי השוואתי שבמרכזו היחס של המשפט לתופעה של שיתוף פעולה של יהודים עם הגרמנים, בהליכים משפטיים שנערכו במחנות העקורים באזור הכיבוש האמריקני בגרמניה ובמדינת ישראל. זה ניסיון ראשון להמשיג את הקושי הנובע מכך שמשתף הפעולה פעל במרחבים שהמשפט הפלילי הליברלי מתקשה להכילם: מרחב בחירה מצומצם, נאשמים שפעלו מטעם מדינה פושעת ובתנאים של טרור שלטוני שפעל בדרכי רמייה, ומעל לכל, נאשם שהיה בעת ובעונה אחת קורבן ומבצע עבירות. באזור האפור מתמקד בניתוח נרטיבי של הטקסטים המשפטיים הקשורים לשתי השיטות המשפטיות, המשפט הקהילתי והמשפט המדינתי: פרוטוקולים וכללים משפטיים, עדויות ופסקי דין ממחנות העקורים, יחד עם דיוני הכנסת וּועדת החוקה חוק ומשפט, כתבי אישום, עדויות ופסקי דין בהליכים הישראליים. אליהם מצטרפים קטעי עיתונות בני הזמן, ממחנות העקורים ומישראל, וכל אלה יחדיו מאפשרים מבט מקרוב בדרכים שבהן עיצבו שורדי השואה את משפט משתפי הפעולה במחנות העקורים ובמדינת ישראל.
מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגבלמדא עיון - הוצאת הספרים של האוניברסיטה הפתוחה
מאת: תמיר הוד
תיאור: בפברואר 1986 הוסגר ג'ון דמיאניוק מארצות הברית לישראל, ובספטמבר 1993 גורש ממנה. בזמן פרשת דמיאניוק בישראל והמשפט נגדו היה הנידון כלוא על פי החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם. בכתב האישום נטען שהנאשם הוא איוון האיום מטרבלינקה, שהזרים במו ידיו גז לתאים שבהם נחנקו מאות אלפי יהודים למוות. מלבד זאת נודע איוון האיום באכזריותו שניכרה במסכת התעללויות קשה ביהודים שצעדו אל מותם. רבים בציבור הישראלי גזרו את דינו של דמיאניוק עוד לפני שנפתח המשפט בפברואר 1987. זו הייתה נחלתם של שרים בממשלה, אנשי חינוך, אזרחים מן השורה ואנשי תקשורת שלא היססו להביע את עמדתם בסיקור הנרחב בנושא. כאשר פנה שר החינוך יצחק נבון לשר האוצר על מנת לקבל תקציב לתיעוד המשפט הוא ציין שלא יידרשו יותר מארבעה חודשים לסיים את העניין. היו שכינו את המשפט שעמד להיפתח בבנייני האומה בירושלים "משפט אייכמן השני". לאחר שגורש דמיאניוק כונה המשפט על ידי אחד המעורבים בו: "אייכמן לעניים". באפריל 1988 נמצא דמיאניוק אשם, ובית המשפט גזר עליו גזר דין מוות, לא לפני שהסביר שהוא נסמך בראש ובראשונה על עדויות הניצולים מטרבלינקה אשר זיהו את הנאשם כאיוון האיום. הקהל באולם לא הצליח לעצור את התרגשותו ופרץ בשירה ובריקודים. התפרצות השמחה הבלתי נשלטת הייתה מוקדמת מדי. בשלב הערעור נחשפו ראיות שהעלו ספק ביחס לזהותו של הנאשם כאיוון האיום, והן שהביאו לזיכויו. ב-22 בספטמבר עזב דמיאניוק את ישראל, והוא עשה זאת במחלקת העסקים של חברת התעופה הלאומית אל-על. נראה שאיתו "עזבה" גם הפרשה אשר הסעירה את מדינת ישראל במשך חודשים רבים. באמצעות ראיונות עם דמויות שהשתתפו באירועים, חשיפה של מסמכי ארכיונים והצגת טקסטים מתחומים שונים, ספרו של תמיר הוד מתמודד לראשונה עם השאלה: מדוע זכרנו לשכוח?
רסלינג
מאת: ארז פרי
תיאור: ספרו של ארז פרי בוחן בקפדנות את ייצוג מנגנון ההשמדה הנאצי כפי שהוא משתקף בקולנוע התיעודי הפוסט-מלחמתי; דרכו הוא מבקש לחשוף מבנים גלויים וסמויים של המנגנון הקולנועי המעידים על פוטנציאל האלימות והמניפולטיביות הגלומים בו. במוקד הספר עומדים שלושה סרטי תעודה קאנונים – "לילה וערפל" (1955) של אלן רנה; "זיכרון הצדק" (1976) של מרסל אופולס ו"שואה" (1985) של קלוד לנצמן – שתיעדו לאחר מלחמת העולם השנייה את תהליך ההשמדה הנאצי. חשיפת הממד האלים והמתעתע של המנגנון הקולנועי נעשית לתֶמה מרכזית בסרטים אלה, אשר מתלבטים תדיר בין מה ראוי "להראות" ומה ראוי "להסתיר", בשאלה כיצד ניתן ל"הראות" את מה שראוי "להראות", לצד השאלה מהם הגבולות האתיים והאסתטיים של הפרקטיקה התיעודית לאחר אושוויץ. ספרו של פרי מציע קריאה רדיקלית בטקסטים הקולנועיים על מנת לטעון שככל שסרט מעמיק בחקירת נבכי מנגנון ההשמדה הנאצי, כך הוא נדרש להתמודד עם המניפולציה המסוכנת העומדת בתשתיתו, ולפיכך מצביע על הדהוד הדדי של שתי פרקטיקות – הקולנוע וההשמדה – וזורה עליהן אור חדש. הקולנוע ומנגנון ההשמדה הנאצי משלב בין תפיסות תרבותיות ודיונים אתיים באמנות ובתרבות לבין התייחסות למבע, למסורת ולהיסטוריה של הקולנוע כדי לבדוק את הקשר בין אירועים היסטוריים לבין הפרקטיקה הקולנועית. זאת ועוד, הספר מבקש לעמוד על ההשפעה של הקולנוע על קהל הצופים, על תהליכים חברתיים ותרבותיים, ועל המסורות שהתגבשו לאורך ההיסטוריה של הקולנוע, כמו גם על האפשרויות לחתור תחתן.
רסלינג
מאת: יצחק ארד
תיאור: זה קרה בפלנטה שלנו מציג, בליווי קטעי יומנים וזיכרונות, דילמות מוסריות שהתמודדו עמן הכלואים בגטאות ובמחנות בזמן השואה – בחירות שהן אינן בין טוב לרע אלא בין רע לרע מאוד. הספר עוסק, בין היתר, בהחלטות שנאלצו לקבל אנשי יודנראט ומנהיגי ציבור במצבים שונים, למשל כאשר נדרשו לקחת חלק בתכנון הגירושים מן הגטו, וכן נוגע בעצבים החשופים של סוגיות כגון הקאפו במחנה. המחבר מביא את סיפוריהם של יחידים בגטאות ובמקומות מסתור ובוחן שאלות כגון: מה דינה של בריחה מן המחנה במחיר רציחתם של אסירים אחרים? האם יש לאפשר הצלה באמצעות המרת הדת? כיצד יש לנהוג בילדה חולה ששיעוליה עלולים לחשוף את יושבי המחבוא? למי להעניק תרופה ולמי לא בהיעדר מלאי מספיק של תרופות? והאם ראוי לקיים ערבי תרבות במציאות הקשה בגטאות? המחבר דן גם בסוגיית המחתרות ובקשריהן עם אוכלוסיית הגטו ומנהיגיו, ובתוך כך מציג דילמות מוסריות מניסיונו האישי בתקופת השואה.
משכל (ידעות  ספרים)יד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורה
מאת: פנינה לנגברג
תיאור: ספרה של פנינה לנגברג מציג דיון פילוסופי-אתי במשמעות של עדויות השואה. השאלה המובילה את הדיון מתמקדת בזיכרון השואה: כיצד נזכור את מה שלא עברנו וגם אין ביכולתנו לדעת או לדמיין. הטענה המרכזית בספר היא שאת האמת האנושית של השואה יש למצוא בקולות האותנטיים של קורבנותיה, בעיקר בשתיקותיהם. היא אינה נמצאת בפרטי הפרטים של הכרונולוגיה או בניתוחים המלומדים פרי התבונה האנושית; היא נמצאת בעדויות המספרות את סיפור האדם והן חלק מתולדות האנושות. העדויות מציבות בפנינו מראה המשקפת את המורכבות והרבגוניות של נפש האדם, כמו גם את אופיה של החברה האנושית. השער הראשון בספר מתייחס לספרות העדות של השורדים ושל בני הדור השני לשואה, לסיפורת שלהם ולחקר הטראומה, ומהם נארגת מציאות השואה; השער השני בוחן את דמות האדם העולה מתוך ספרות העדות, והוא מסב את תשומת הלב לנסיבות אפשריות שהכשילו רבים כל כך עד כדי איבוד צלם אנוש; השער השלישי דן בשאלת זיכרון השואה: מהי האמת שתרשם בזיכרון בעקבות השואה? וכיצד נזכור אותה? בכל אחד מהשערים מתקיים דיון פילוסופי-אתי שבמרכזו משנתו האתית של עמנואל לוינס. הקול המצווה של אושוויץ מזמין את כל אחד מאתנו להתייצב לנוכח עדויות השואה ולהקשיב לקולות הקורבנות, לתת להם חיים בהווה ולאפשר להם להדהד ביום יום כחלק ממערך הקולות הפנימיים שלנו. השואה מצווה עלינו לתת לה משמעות ולאפשר למשמעות הזאת להשפיע על חיינו בהווה ובעתיד. עדויות השואה מציבות בפנינו צו אתי, ואנו נדרשים לגלות אותו כל פעם מחדש, לקחת אחריות.
רסלינג
מאת: שרון גבע
תיאור: כל השאר הוא אלמוות הוא ביוגרפיה כפולה של זוג לוחמי הגטאות צביה לובטקין ויצחק צוקרמן עם תום ימי הכיליון והמרד ואחרי שנות המלחמה ההן, החל מסוף שנות הארבעים של המאה העשרים ועד מותם. הספר מביא את פרשת חייהם בישראל בין מוות בגטו ובמרד לבין חיים בצל השואה ולאור הגבורה, בין חרישת תלם עברי באדמה נטושה בגליל המערבי לבין ייסודו של מוזיאון השואה הראשון בעולם, בין ביסוס קיבוץ של ניצולים לבין קריאה להחרים את גרמניה, בין צריף ההורים שעברו את השואה לבין בית הילדים של הדור השני, בין כמיהה לימים של שקט לבין קריירה פוליטית ומועמדות לכנסת, בין עדויות מסעירות מעל בימות ובמשפט אייכמן בירושלים לבין הידיעה המייסרת שמי שלא היו שם לעולם לא יוכלו להבין.
בית לוחמי הגיטאותיד טבנקין -  המרכז המחקרי, רעיוני, תיעודי ומוזיאלי של התנועה הקיבוציתהקיבוץ המאוחד
מאת: אלה פלורסהיים
תיאור: תחיית המילים: תרבות היידיש במחנות העקורים עוסק בהתעוררות רבת הפנים של תרבות היידיש בקרב שארית הפליטה במחנות העקורים בגרמניה, ועומד על התפקיד המיוחד שמילאה תרבות זו בחייה של שארית הפליטה. במרכזו של הספר ניצבת העיתונות ביידיש, מפעל רחב היקף אשר בא לעולם בתושייה ובמסירות, בתנאים קשים מנשוא, וביטא את כאבם הנורא של הניצולים ואת מאבקם לחזור לחיים. כיצד תרמה הפעילות התרבותית ביידיש בתחומי העיתונות, התאטרון והכתיבה הספרותית במחנות העקורים לתהליך השיקום של הניצולים כפרטים וכחברה, וכיצד ראו העקורים עצמם את ההתרחשות התרבותית המגוונת במחנות? מה היה מקומה של היידיש במחנות העקורים בתחום החינוך, התרבות והפעילות הציבורית, ומה היה מעמדה מול העברית ומול שפות אחרות? נוכח השבר והאובדן משקף סיפורה של תרבות היידיש במחנות העקורים בגרמניה את עוצמתה של הרוח האנושית. מתוך התיעוד הרב המובא בספר עולה ב התפקיד המרכזי שמילאה תרבות היידיש בחזרתה של שארית הפליטה לחיים ובהתמודדות עם האתגרים שעוד נכונו לה.
מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי
מאת: פיליפ סאנדס
תיאור: יולי 1949. גבר כבן חמישים מת לבדו בבית חולים ברומא. המידע שיש עליו דל מאוד ורובו אינו נכון. אפילו סיבת מותו אינה ברורה. יותר מחצי מאה אחר כך, בעקבות פגישה עם בנו של המת, מתחיל המשפטן והסופר פיליפ סנדס להתחקות אחר חייו ומותו של האיש - הפושע הנאצי אוטו פון וֵכטֶר, מי שהיה מושל חבל גליציה בפולין הכבושה בידי גרמניה הנאצית.

המסע המרתק בספר כולל בין השאר פגישות עם אישים שהכירו את וכטר, שיחות עם שלל מומחים וחשיפה של אלפי דפי היומן והמכתבים שהותירו וכטר ואשתו. דמותו וסיפור חייו נפרשים במלואם, מילדותו באימפריה האוסטרו־הונגרית ועד מותו, ארבע שנים לאחר המלחמה.

נתיב העכברושים הוא סיפור בלשי עוצר נשימה, שיש בו נאצי בכיר, רצח המונים, אהבה, ריגול בימי המלחמה הקרה, מוות מסתורי ברומא וגם חמש קבורות של רוצח אחד.
כנרת, זמורה דביר בע"מ
מאת: דנה עזריאלי
תיאור: לאחר שנים של בריחה וחיים של פחד וחרדה יכולתי סוף־סוף לפרוק מעלי את מה שהעיק על ליבי ועל דעתי. הרווחה והתשישות שחשתי היו שקולות בעוצמתן רק להתרוממות הרוח ולשמחה שהרגשתי כשבאתי לקיבוץ מעוז חיים. החלום להגיע בשלום אל ארץ־ישראל היה לי תמיד כמגדלור של תקווה, ומתח הבריחה המתמדת של השנים האחרונות הוקל מעט בזכות הצורך הדוחק להשיג את המטרה הזאת. כשנכנסתי בפעם הראשונה אל חדר האוכל של הקיבוץ, כאילו התגשמו כל חלומותי. דוד י' עזריאלי נולד ב־1922 במאקוֹב מזובייצקי שבפולין. סיפור הישרדותו המרתק בזמן מלחמת העולם השנייה, כפי שהעלתה על הכתב בתו דנה, מתחקה אחר מסעותיו יוצאי הדופן שבהם תמיד הקדים את הסכנה בצעד אחד. במנוסתו עבר דרך חלקה של פולין שהיה נתון תחת הכיבוש הסובייטי, אוקראינה, טשקנט ובוכרה. לאחר מכן התגייס לצבא אנדרס ומשם עשה את דרכו מבגדד אל גבול ארץ־ישראל שתחת המנדט הבריטי. צעד אחד לפנים מתעד את הגעתו של דוד י' עזריאלי ארצה, את לימודיו בטכניון בחיפה, את חוויותיו בתור חייל במלחמת העצמאות ואת ההבנה הפתאומית והקשה מנשוא שרוב בני משפחתו הקרובים נספו בשואה. ב־1954 השתקע עזריאלי בקנדה. שם נשא לאישה את סטפני ויחד הביאו לעולם ארבעה ילדים - רפי, שרון, נעמי ודנה. סיפור הישרדותו של עזריאלי מרשים אף יותר לאור הישגיו בהמשך דרכו בתור יזם מצליח בתחום הנדל"ן ונדבן פעיל, מענקי הכלכלה של העולם היהודי. יוזמותיו הרבות שינו את פני המסחר בישראל והן הוכחה חיה לאומץ ולעוצמה של הנער שהיטלר לא היה יכול לנצח. גולת הכותרת של פעילותו היא הקמת קרנות עזריאלי בישראל ובקנדה, המתמקדות בשיפור חייהם של הדור הזה ושל הדורות הבאים באמצעות חינוך, מחקר, רפואה, תרבות ואמנות.
יד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורה
מאת: סולי גנור
תיאור: כמעט מכל נקודה בגטו היה אפשר לראות את הדרך המתעקלת במעלה הגבעה אל הפורט התשיעי ואת התהלוכה האין-סופית של הנידונים המתקדמת עליה לאיטה. לא הפסקתי לרעוד. [...] תושבי הגטו שניצלו התרוצצו כהמון מטורף בחיפוש אחר קרובי משפחה וחברים וניסו לאטום את אוזניהם מפני הקולות הנוראים של מכונות הירייה שבקעו מן הפורט התשיעי. הירי היה פעם חלש יותר ופעם חזק יותר אך נמשך בלי הפסקה שעה-שעה, יומם וליל. ניסינו לאטום את אוזנינו נגד הצליל הנורא, אבל לשווא. סולי גנור נולד בליטא ב-18 במאי בשם סולי גנקניד, ילד שלישי למשפחה יהודית מבוססת. מלחמת העולם השנייה קטעה באבחה חדה את ילדותו המאושרת. הוא ומשפחתו נכלאו בגטו קובנה. הנער חווה על בשרו את מוראות הגטו ושמע מעד ראייה על רצח ההמונים בפורט התשיעי. סולי ובני משפחתו גילו תושייה רבה בהברחת אוכל לגטו ואף עלה בידיו ובידי חבריו להסתיר ספרים, לקרוא וללמוד בעת של רעב, עבודת כפייה, אקציות אכזריות ומעשי טבח. לאחר חיסול הגטו נשלח לעבודות כפייה במחנה שטוטהוף ובלאגר 10, מחנה משנה של דכאו. כדי לשרוד גייס סולי את מלוא תושייתו ואומץ ליבו. אביו של סולי חיים גנקינד נודע בלאגר 10 כאחד ממספרי הסיפורים המוכשרים ביותר. אלה עברו בין הצריפים לאחר כיבוי האורות ובתמורה לסיפוריהם זכו בתוספת מזון צנועה. לבסוף אולצו הנער ואביו לצאת לצעדת המוות ורק בקושי שרדו. כחמישים שנה צפן סולי את זיכרונותיו עמוק בליבו. רק בעקבות מפגש מרגש עם משחרריו, חיילים אמריקנים ממוצא יפני, כמעט חצי מאה אחרי סוף המלחמה. הרשה לעצמו סוף-סוף להסתכל לאחור, להיזכר בחוויותיו הקשות מנשוא ולהתייפח כמו ילד. ספר זה הוא הפרי שצמח מפריצת הדרך הרגשית שלו באותו המפגש. סולי ירש בלי ספק את כישרון הסיפור מאביו, והסיפור שהוא מגולל כאן בחיות רבה, השזור תיאורים קשים, נקרא בנשימה עצורה ובלב נשבר.
יד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורה
מאת: עדה שיין
תיאור: המאמר מתמקד בדמותו של ד"ר זלמן גרינברג, הראשון שנבחר לעמוד בראש הוועד המרכזי של היהודים המשוחררים בבוואריה, אשר כיהן בתפקיד מיולי 1945 עד יוני 1946. העיון בדמותו מבקש להעניק לו את המקום ההיסטורי הראוי ותורם להבנתנו בדבר כוחם של יחידים להיות למנהיגים בשעת משבר.
יד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורה
מאת: שאול זיידה
תיאור: בעיניים דומעות הסבירה לי דודתי פּוֹלֶט כי באה לבקרני כדי להביא לי את האופניים שאבי נתן לי במתנה לפני שנשלח לדרנסי. היא ניסתה להסביר לי שאמי מסתתרת עם אחותי בצריף בלב יער, שהיא לא נטשה אותי, שאין לה אפשרות לעמוד איתי קשר אבל שהיא אוהבת אותי בכל מאודה, כמו תמיד. היא הוסיפה שעלי להמשיך להישמע לבני משפחת רישאר, וברגע שתיגמר המלחמה תבוא אמי לקחת אותי. בעוד דודתי ממשיכה לדבר, הרגשתי שפניהם של אבי, אמי, אחותי התעמעמו כבתוך ענן שהקשה עלי להבחין בקווים ובתווים שאפיינו כל אחד ואחת מהם. אישיותם היא שנחרטה עמוק בזיכרוני. ביולי 1942 הצליחו שארל זיידה בן השמונה, אחותו אנט בת החודשיים ואמם להימלט ברגע האחרון ממצוד אצטדיון החורף בפריז. באמצעות רשת אנשי מחתרת נשלח שארל לפּאסֶה לָה קוֹנסֶפּסיוֹן, כפר קטן בנורמנדי. שם הוא נאסף לבית משפחת רישאר, איכרים מלאי שמחת חיים שהסתירו עוד ילדים יהודים. בני משפחת רישאר, זוג הורים ובתם מדלן, גידלו את הילדים בחיק המשפחה במשך כשנתיים, והם אף למדו בבית הספר המקומי בזכות שיתוף הפעולה הראוי לציון של כלל תושבי הכפר. שארל חי באווירה פסטורלית, גילה את הנאות הטבע ושכח את החרדה הקשורה להיעדר חדשות מבני משפחתו. רק עם שובו לפריז בספטמבר 1944 נודע לשארל על השואה דרך קורותיהם של שני דודיו: האחד היה שבוי בגרמניה והאחר ניצל ממחנות ההשמדה. כעבור זמן גילה שאביו נספה באושוויץ. שארל משתף את הקוראים בחוויותיו המטלטלות בתור קורבן למלחמה שאת מהותה לא הבין, ונגד כל הסיכויים, הילד הקטן והשברירי היה למדען וליזם מצליח. מציליו, בני משפחת רישאר, הוכרו כחסידי אומות העולם ביד ושם, וב־ 2007 קיבלו אות הוקרה רשמי מהאומה הצרפתית בפנתיאון של פריז. דרך סיפורה של משפחת רישאר המופתית משתקפת גבורתם של חסידי אומות העולם בשעתה האפלה של האנושות.
יד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורה
הצג עוד תוצאות