נמצאו 119 ספרים בקטגוריה
לכל הספרייה
מאת: עמוס גולדברג
תיאור: "וזכרת" היא המילה הראשונה בציווי המקראי לזכור את מוצא העבדים של העם היהודי: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים". זיכרון טראומת העבדות מוליד במקרא שורה של מחויבויות מוסריות ופוליטיות כלפי "האחר". וזכרת של עמוס גולדברג ממשיך מסורת זו ביחס לזיכרון השואה; הוא מתרגם זאת למחשבה פוליטית ומוסרית מקיפה הנוגעת בעיקר ליחסים שבין יהודים ופלסטינים.
הספר כולל חמשה פרקים, בכל אחד מהם נבחן באופן ביקורתי מושג מפתח בזיכרון השואה באמצעות קריאה אינטרדיסציפלינרית בטקסט אחד שעומד במרכזו. הפרק הראשון בוחן את מושג האנטישמיות והאופן שבו הוא מגויס להשתיק קולות ביקורתיים ביחס לישראל בתוך הקשר של מאבק נרטיבים גלובלי. הפרק השני קורא באופן ביקורתי את הנרטיב ההיסטורי של מוזיאון יד ושם. הפרק השלישי מתמקד במורכבות התיאורטית של מושג העד באמצעות קריאה בספרו של ההיסטוריון שאול פרידלנדר, "גרמניה הנאצית והיהודים". הפרק הרביעי בוחן, בהקשר הישראלי-ציוני, את פגיעותו הרבה של הניצול ואת הצורך בנקמה, תוך קריאה בספר הזיכרונות של ניצול השואה בני וירצברג, "מגיא ההריגה לשער הגיא". הפרק החמישי מתמקד בספריו של הסופר הלבנוני אליאס ח'ורי, אשר מציעים זיכרון דו-לאומי ישראלי-פלסטיני של השואה והנכבה. הספר נחתם באחרית דבר העומדת על האתגר המוסרי והפוליטי שבהקשבה לעד. גולדברג מבקר את תפישת השואה הרווחת בישראל כתפישה המעודדת זהות מדירה וקורבנית המכחישה את אסונם של הפלסטינים; תחת זאת הוא מציע תפישת זיכרון שמהווה בסיס למחשבה דו-לאומית מכילה ואולי אף גשר לפיוס והשלמה.
רסלינג
מאת: מירה קרום לדובסקי
תיאור: ״באחד הימים יצרה האם בובה מקלח תירס וביקשה לתת ל׳נסיכה׳ שם. הקטנה הציעה את שמה האמיתי, אך אימה הזדעקה ואמרה: ׳לא ולא! כי נסיבת התירס תתייבש ותיבול, ואת, מישיוניו, תחיי הרבה־הרבה שנים״.
כך מוסרת לנו מירה קרום־לדובסקי על שיחתה עם אימה, כאשר בהיותה ילדה קטנטונת ברחו שתיהן ונדדו, מאימת הרצח, ביער מזרח גליצאי. אימה של המספרת חוללה ניסים ונפלאות כדי להרחיק את ילדתה מהמציאות הנוראה וליצור עבורה מציאות אחרת, מלאת יופי ואהבה: נסיכות, ארמונות המוקפים בגנים מופלאים שבהם הילדה מתקבלת בחיבה, חיות ידידותיות המדברות איתה; טבע חי המגיב בידידות. בעזרת מילים מלאות חיוניות וצבע, וכן בובות העשויות תירס, הפעילה האם את הדמיון ואת הרגש של בתה.
הספר הוא קליידוסקופ של סיפורי חיים קצרצרים, שבהם אי־הוודאות, הפחד, והאימה נמהלים ועולים בערבוביה עם אושר, עם יופי ועם אהבה ברסיסי זיכרונות מרים־מתוקים. כל סיפור עומד בפני עצמו, אך יחד הסיפורים מציגים את הזמן שנחווה כסיפור חיים אנושי והומניסטי, ובו גם דמויות חייה על סתירותיהן האנושיות.
מירה קרום־לדובסקי מוסרת לנו קולאז' של חוויות על ילדות בתקופת השואה במזרח גליציה, על התבגרות בפולין העממית, על ראשית קליטתה בקבוצת שילר ועל השתלבותה בצבא וכמורה בתל אביב. באמצעות סיפוריה היא ממחישה כי "האירועים ההיסטוריים הגדולים" מורכבים מחוויות יום־יומיות, והם מוצגים במלוא עוצמתם ומורכבותם באמצעות סיפור של סיפורים.
מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
מאת: לילי הלפרט-זמיר
תיאור: לילי קשטיכר, ככל הנראה האישה היחידה שכתבה בתוככי מחנה ההשמדה אושוויץ־בירקנאו במחצית השניה של 1944, סיפור חייה ויצירתה הספרותית והחזותית יוצאי הדופן של לילי קשטיכר לא סופרו עד עתה וכעת הם מסופרים לראשונה בספר חדש מאת פרופ' לילי זמיר: "לילי קשטיכר האישה שכתבה באושוויץ"
איתרע מזלה של לילי קשטיכר להישכח עד עתה, הן בשל היותה שורדת בשואת יהדות וויבודינה — חלק מיוגוסלביה של אחרי המלחמה, שסיפור גורלה הושתק ונבלע מול שפע הסיפורים של שורדים ממדינות אירופה ההיסטוריות, ובעיקר מפולין; ושנית — בשל היותה אישה. ואכן, עד לא מזמן, הודר קולן של הנשים כמעט כליל מן הזיכרון הקולקטיבי של השואה והנצחתה.
ספר זה מביא את קולה ופעלה של לילי קשטיכר קרוב לחמישה עשורים לאחר מותה וחושף את סיפורה יוצא הדופן, שהביא להצלתה ולהצלת חברותיה והוא מאיר את המאפיינים המגדריים של גורל הנשים בשואה, בדמות אישה צעירה ומיוחדת אשר הייתה מוכנה להסתכן על מנת לכתוב ולצייר ועודדה גם את חברותיה לעשות כך לעיתים בוויתורה על פרוסת הלחם והענקתה לבת שציירה. כאשר לילי וחבורתיה למחנה, פונו בצעדות המוות, נשאה לילי את הציורים על גופה בתקווה שהיא והציורים יראו יחד את יום השחרור.
מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
מאת: נעמי יצהר, חסיה בורנשטיין-ביליצקה
תיאור: בעיר הולדתה גרודנו, גדלה חסיה בורנשטיין-ביליצקה במשפחה יהודית אופיינית, בה ספגה ערכים יהודיים ואנושיים. בתקופת נעוריה, בקן של השומר הצעיר, נקבע למעשה מסלול חייה. עם כיבוש פולין על ידי הגרמנים וריכוז יהודי גרודנו בגטו התגייסה למחתרת הלוחמת ומטעמה נשלחה לביאליסטוק, שם פעלה בזהות של נערה פולניה בצד הארי. אחרי התמוטטות המרד בגטו היא המשיכה ומילאה יחד עם חברות מחתרת נוספות, תפקיד של קשרית בגדוד הפרטיזנים ביערות ביאליסטוק. ביום עבדה כנערה פולניה אצל משפחה גרמנית ובלילות העבירה נשק, תחמושת, תרופות, מזון ומידע לפרטיזנים ביער. הבחורות הקשריות אספו מידע מודיעיני על עמדות הצבא הגרמני וחסיה הכינה מפה של ביאליסטוק עם כל הנתונים המודיעיניים עבור פיקוד הצבא האדום. הודות למפה הזאת כבש הצבא האדום את ביאליסטוק בלי אבדות. על כך העניק להן הפיקוד העליון של הצבא האדום את אות ההצטיינות הגבוה ביותר הניתן לאזרחים. עם תום המלחמה נבחרה חסיה לייצג את השומר הצעיר בפולין בכינוס אירופי ראשון אחרי השואה שנערך בצרפת. עם שובה נפתח פרק חדש בחייה: היא פותחת את בית הילדים הראשון של "הקואורדינציה להצלת ילדים יהודים בלודז'. שנה וחצי נדדה עם הילדים בדרך "הבריחה" לגרמניה ומשם לצרפת: הייתה אחראית על 500 ילדים באוניית המעפילים "תיאודור הרצל" וניהלה פעילות חינוכית ענפה עם קבוצתה ב"מחנה הנוער" בתקופת הגירוש מקפריסין. כעבור חצי שנה הם עלו ארצה והילדים נקלטו בקיבוץ גן שמואל. יחד עם בעלה, הייני בורשטיין, החליטו לבנות את עתידם בקיבוץ להבות בשן, שהיה אז בראשית דרכו בגליל העליון  
מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
מאת: יוסף ז'מיאן
תיאור: מוכרי הסיגריות מכיכר שלושת הצלבים הוא סיפור מרתק ונוגע ללב על גבורתם של ילדים יהודים, שנותרו יתומים ללא קורת גג לראשם, ושרדו בלב ורשה הכבושה בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. מאבקם של בני החבורה, שנרדפו מכל עבר ברחובות המסוכנים, היה רצוף גילויי תושייה, אומץ לב, עזרה הדדית ומסירות מעוררת השראה. לקוראים ולקוראות מוגשת עתה מהדורה מחודשת ומעודכנת של הספר, שראה אור לראשונה בשנת 1962 וכאז כן היום, נקרא בנשימה עצורה. יוסף זמיאן נולד בוורשה שבפולין. בזמן המלחמה היה חבר המחתרת היהודית בגטו ורשה. לאחר חיסול הגטו חי בצד הארי והיה חבר "הוועד היהודי הלאומי". ברחובות העיר פגש את "מוכרי הסיגריות" ותמך בהם עד סוף המלחמה. בתום המלחמה הנציח את סיפורם המיוחד.  
יד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורהמורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
מאת: יוסף מ' אנגל
תיאור: "ביודענו שכל בני משפחותינו הושמדו, ולחיים בין כה לא יהיו כל טעם ועתיד, הרי רק הרעיון לראות בנפול האויב הכניס בנו את רצון החיים. הסיסמא הייתה: לחיות רק יום אחד אחרי מפלת גרמניה ולנקום את דמנו, ואז תפקידנו נגמר בעולם הזה."
לאחר שאיבד את משפחתו בשואה ניהל יוסף אנגל חיים עשירים: עלה לארץ לבדו, נלחם במלחמת העצמאות, מצא את אהבת חייו, עבר לאמריקה, הפך לאיש עסקים מצליח, הקים משפחה ושתק. ילדיו ידעו כי עם אבא אפשר לדבר על כל דבר, מלבד - על התקופה ההיא.
בגיל 78, שעות בודדות לאחר שאשתו האהובה נלקחה ממנו בדרכה האחרונה לבית החולים, נגדע במפתיע פתיל חייו. במהלך השבעה, מצאה בתו במגירת שולחן העבודה מעטפה חומה ועבה. מאות הדפים שבה חשפו סיפור עדות צלול, סוער ומרתק הכתוב ביד אמן, על השנים המושתקות בהן חווה את מאורעות השואה.
דפים אלו הם הספר עם הנקמה תבוא הנחמה.
במבט רגיש וחד, מגולל אנגל את קורותיו מהיום בו הופיעו בשמי פולין מטוסים גרמניים, דרך האקציות והגירושים הראשונים ועד לשנות נדודיו בין שנים-עשר מחנות ריכוז והשמדה. האכזריות היום-יומית, ייסורי הנפש, הרעב והייאוש מעורבים בתיאור מפוכח ואנושי של האמונה, גדולת הנפש וטוב הלב שהתגלו גם בגיהינום עלי אדמות. לאחר שניצב אל מול פני הרשע נשבע היהודי המעונה שוב ושוב: הוא לא ייתן להם לנצח.
הוצאת סלע מאיר
מאת: דינה פלדמן, אנה ז'נדובסקה
תיאור: בעיר פיוטרקוב טריבונסלקי הוקם על ידי הגרמנים הגטו הראשון בפולין הכבושה. פה חיה במשך מאות בשנים קהילה יהודית מפוארת אשר הטביעה את חותמה על העולם היהודי והכללי בזכות א/נשי מופת, יוצרים/ות ופעילים/ות בתחומי תרבות וחברה ובתי הדפוס הרבים. הקהילה נכחדה כמעט כולה על ידי הנאצים באוקטובר 1942 והשורדים/ות נפוצו ברחבי העולם, כשהם מחוייבים/ות לשמר את זיכרון הקהילה ואת מורשתה.
הספר הנוכחי מתאר את תולדותיה של הקהילה, ובמיוחד את אשר ארע לה בגטו פיוטרקוב טריבונסלקי, אך גם מה שלפניו ואחריו. זאת על בסיס עדויות רבות ומקורות ארכיונים מגוונים, שחלקם לא נחקרו או פורסמו עד כה. בין השאר מתוארים החיים ברחובות גטו פיוטרקוב, בשלביו השונים, פעילות היודנראט, המשטרה היהודית, הועד היהודי לעזרה עצמית וארגון הג‘וינט, העבודה הכפוייה בגטו ובמפעלים, החיים הדתיים, עולם הילדים, והנשים, וכן פרטים על שתי קהילות יוצאי פיוטרקוב, שפעלו בפולין לאחר המלחמה. בנוסף הספר מציג את שואת יהודי פיוטרקוב בראי העיתונות הישראלית, מתאר את הצלת יהודי פיוטרקוב והסביבה על ידי פולנים, והמחיר ששילמו, וכן מביא רקע ועדויות של בני רומה (צוענים) ששהו בגטו פיוטרקוב. בספר מוצגת גם הפשיעה הגרמנית במהלך מלחמת העולם השנייה כנגד תושבי פיוטרקוב, וכן את סיפורו של ריינולד כריסטמן, שהציל מאות מיהודי פיוטרקוב, רבים מהם ילדים.
אוריון הוצאה לאור
מאת: יוחאי עתריה, דינה פורת
תיאור: איך יתכן שאין בנמצא ביוגרפיה מקיפה על חייו של יחיאל די־נור, הידוע בשם העט שלו ק.צטניק, ואיך יתכן שאין בנמצא עבודת מחקר כוללת, כתובה עברית, המוקדשת ליצירתו בלבד? הרי די־נור היה מראשוני הכותבים על השואה, וספריו נקראו, הופצו ונפוצו במהדורות שונות ובשפות רבות, והטביעו חותם עמוק על דורות של קוראים, בארץ ומחוצה לה.
המשתתפים בקובץ זה שמו להם למטרה לנסות ולפצח חידה זו. במאמרים הנכללים בשערו הראשון של הקובץ משרטטים הכותבים את האופן בו עיצב ק.צטניק את שיח השואה בארץ, ובאלה הנכללים בשערו השני הם מציעים דרכים חדשות לקרוא את יצירתו ולהבין אותה. קובץ מרתק זה מציע לראשונה לציבור הקוראים ניסיון מקיף ומעמיק למלא חסר שהיה ניכר מאוד, ולבחון מקרוב את חידת חייו ויצירתו של אדם מיוחד ומיוסר, שהתענה תחת כובדם של זיכרונותיו, והעז לחשוף את מוראות השואה בכול מערומיהם.
פרדס הוצאה לאור בע"מ
מאת: רונלד צוויג
תיאור: "העובדה המדהימה בקשר לטובין שברכבת הזהב לא הייתה ערכו הרב של כל פריט ופריט, אלא כמותם העצומה של הפריטים", כותב פרופ' רונלד צוויג במחקרו המרתק על גלגולה של רכבת הזהב שיצאה מהונגריה לאוסטריה בשלהי מלחמת העולם השנייה ועליה רכושם של יהודי הונגריה אבנים יקרות,כסף מזומן, פרוות ושטיחים, טבעות נישואין ותשמישי קדושה.
"הרכבת", כותב צוויג, "הייתה שיאן של שנות תכנון ושל ביזה מאורגנת בקפידה".
בספרו צוויג מתאר ביזה מאורגנת זו של הרכוש היהודי, ביזה שהחלה עוד טרם השואה כשחוקקו ההונגרים חקיקה אנטי-יהודית שהטילה על יהודי הונגריה הגבלות כלכליות והגיעה אל שיאה בימי המלחמה עם הפקעה וחלוקה מחדש מעוגנת בחוק של הרכוש היהודי. עם סיום המלחמה עמד הרכוש הגזול של יהודי הונגריה במוקד הוויכוח בין המעצמות המנצחות, ויכוח שהשתתפו בו הארגונים היהודיים, הקהילה היהודית בהונגריה וממשלת הונגריה. ערכו של הרכוש שהוחזר לעולם היהודי היה נמוך לאין שיעור מערכו המקורי. "האמונה שאפשר לחמוס את שגשוגה של קהילה ולחלקו מחדש", מסכם צוויג, "הייתה פנטזיה". סיפורה של רכבת הזהב הפך למיתוס שנכרכו בו אגדות רבות. במחקרו המקיף והמעמיק מפריד צוויג בין עובדות לבדיון ותורם תרומה חשובה לפענוחה של אחת הדרמות הלא מוסברות מימיה האחרונים של מלחמת העולם השנייה.
יד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורהמכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
מאת: נחמה טק
תיאור: שואת העם היהודי הייתה מנת חלקם של נשים וגברים כאחד. האם חוו נשים וגברים את השואה בדרכים שונות? מה עלה בגורלם בסביבות שונות –בגטאות, במחנות, ביערות? כיצד הגיבו לאתגרים שעמדו בפניהם ואיש כלפי רעהו? האם חוויותיהם של יהודים ממזרח אירופה מקבילות לחוויותיהם של יהודים ממערבה?
הסוציולוגית נחמה טק מנסה לענות בספרה על שאלות אלה ואחרות באמצעות ראיונות רבים שערכה עם ניצולי שואה ובסיוע יומנים, ספרי זיכרונות ועדויות של ניצולים. הציר המקשר בין פרקי הספר הוא השלבים השונים של השואה – ההפרדה בין יהודים לארים ונישולם ממקורות הפרנסה; הקמת הגטאות והחיים בהם; מחנות הריכוז; הסתתרות והתחזות בעולם הנוצרי; התנגדות.
נשים וגברים בצל השואה מתאר כיצד פיתחו נשים וגברים דרכי התמודדות שונות עם המאורעות ומעלה על נס חמלה, עזרה הדדית וסולידריות, שותפּות וחלוקה בנטל כערכים שהיה בהם כדי לחזק את היהודים הנרדפים ולעִתים אף לשפר את סיכוייהם לשרוד בשואה.
יד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורהמכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
מאת: יוליה שקודובה
תיאור: ב-27 במרס 1942 נכנסה בשערי מחנה אושוויץ רכבת ועליה 999 נשים צעירות מסלובקיה, שסברו לתומן שהגיעו למחנה עבודה לשהות בת שלושה חודשים. לרובן היתה זו היציאה הראשונה אל מחוץ לגבולות ארצן. לימים יוגדר השילוח הזה כטרנספורט הראשון שהגיע לאושוויץ במסגרת הפתרון הסופי. מרבית הנשים האלו נרצחו בתוך חודשים ספורים; וכעבור שלוש שנים, בימיו האחרונים של המחנה, נותרו מהטרנספורט הראשון כחמש נשים בלבד, שנידונו אף לשרוד את צעדות המוות מאושוויץ לגרמניה. יוליה שקודובה, שנולדה בשם יוצי פולדי באוגוסט 1914 בעיירה לבוצ'ה שבמזרח סלובקיה, היא אחת מאותן נשים. שנים ספורות לאחר השחרור העלתה את קורותיה על הכתב שלוש שנים ללא שם מסלובקיה לאושוויץ מציג בפני הקורא את מחנה אושוויץ-בירקנאו מבפנים ומספק הצצה נדירה אל קרביו של המחנה ואל חוויותיהם היומיומיות של הקורבנות היהודים, ובפרט אל חייהן של הנשים. כיצד פירשו את המראות והאירועים בזמן אמת? מתי ובאיזה אופן הבינו את מהותו של המקום שאליו הגיעו? איך עלה בידן לשרוד את התופת? את המענה לשאלות הללו ולרבות אחרות ימצא הקורא בין דפי הספר על פס הזמן הארוך של העדות ולאור המראות המשתנים במחנה.
משכל (ידעות  ספרים)יד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורה
מאת: עפר בורד
תיאור: ההחלטה לקיים את הסכם השילומים בין ישראל ומערב גרמניה לא הייתה קלה בחברה הקיבוצית כמו בחברה הישראלית כולה והייתה רצופה מאבקים פוליטיים, ערכיים וחברתיים. הזרמים הקיבוציים נבדלו זה מזה ביחסם להסכם על פי השתייכותם הפוליטית, אולם לבסוף גברו צורכי החיים וכל הזרמים פעלו למימוש זכויות חבריהם והפכו את השילומים, את הפיצויים האישיים ואת השבת הרכוש למנוף כלכלי לטובת הכלל. התנועה הקיבוצית חששה לא רק מהמחילה שתקנה קבלת השילומים ומשכחת העבר, אלא גם מפגיעה בערכי השיתוף והשוויון אם יהיו בה חברים בעלי רכוש וממון. לפיכך העמיד הממסד הקיבוצי בפני הזכאים לפיצויים דרישה ברורה ¬ לוותר על השימוש בכספי הפיצויים והשבת הרכוש לטובת הקיבוץ. רוב החברים קיבלו את הדרישה, אך היו גם מי שבחרו לעזוב את ביתם הקיבוצי והיו אף שמצאו דרכים להעלים את המידע על קבלת הכסף וליהנות משני העולמות. במחצית השנייה של המאה העשרים העסיקו השילומים, הפיצויים והשבת הרכוש את התנועה הקיבוצית והיו מרכיב חשוב בבניינה הכלכלי ובעיצוב זהותה, אך למרות היקפו הרחב של הנושא והשפעתו הרבה, המחקר ההיסטורי כמעט לא נתן דעתו עד כה לתיאורו ולדיון בהשלכותיו. ספר זה, השלישי בסדרת "הקיבוץ במדינה', הוא אפוא מחקר חדשני ומקורי המרחיב את גבולות המחקר של התנועה הקיבוצית בפרט והחברה הישראלית בכלל. הספר בוחן לעומקו את הנושא הכלכלי ¬השילומים, הפיצויים והשבת הרכוש מגרמניה ¬ ואת השלכותיו החברתיות, ומשלב בין שניהם.
יד טבנקין -  המרכז המחקרי, רעיוני, תיעודי ומוזיאלי של התנועה הקיבוציתמכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
מאת: לוסי אדלינגטון
תיאור: כרוניקה רבת עוצמה של הנשים שהשתמשו בכישורי התפירה שלהן כדי לשרוד את השואה, כשהן תופרות בגדים יפים בסדנת אופנה יוצאת דופן שהוקמה באחד ממחנות המוות הידועים לשמצה של מלחמת העולם השנייה. עשרים וחמש אסירות צעירות במחנה הריכוז אושוויץ־בירקנאו – רובן נשים ונערות יהודיות – נבחרו לעצב ולתפור בגדים אופנתיים לנשים מהעילית הנאצית בסלון אופנה שהוקם במחנה. הן קיוו שהעבודה תציל אותן מתאי הגז. את הקמת סלון האופנה – שכונה סטודיו חייטות העילית – יזמה הדוויג הס, אשתו של מפקד מחנה אושוויץ. לקוחות הסלון היו רעיותיהם של אנשי אס־אס ושומרות במחנה. התופרות שעבדו בו יצרו בגדים אלגנטיים באיכות גבוהה שלבשו באירועים חברתיים נשות אס־אס באושוויץ ורעיותיהם של בכירים נאצים בברלין. התופרות מאושוויץ מבוסס על מקורות מגוונים – בהם ראיונות עם התופרת האחרונה שנותרה בחיים בעת כתיבת הספר – ומתחקה אחר גורלן של הנשים האמיצות שעבדו בסלון האופנה של אושוויץ. הודות לקשרי משפחה וידידות הן לא רק שרדו אלא גם השתתפו בפעילות המחתרתית במחנה. ההיסטוריונית לוסי אדלינגטון מגוללת את חוויותיהן יוצאות הדופן של התופרות וחושפת את מדיניות הגזל והניצול של הנאצים: את החמדנות, האכזריות ואת הצביעות של הרייך השלישי, ומציעה נקודת ראות חדשה על פרק כמעט בלתי מוכר בהיסטוריה של מלחמת העולם השנייה והשואה.
מטר הוצאה לאור בע"מ
מאת: שמואל רפאל, יהודית תידור באומל-שוורץ
תיאור: הספר הזה על תשעה-עשר פרקיו עניינו במסע מחקרי אל נבכי הנפש, ובמוקד שלו נמצאים חוקרים – בני הדור השני והשלישי, צאצאים לשורדי שואה, שבחרו להקדיש את חייהם למחקר ולחקירה מדעית. בפרקים האישיים, המתכנסים לאסופה דוקומנטרית עוצמתית מסוגה, הם נקראים לראשונה לחשוף את טיב הזיקה בין העבר של הוריהם לייעוד המדעי-המחקרי שנטלו על עצמם – חיים של שליחות מדעית, שככל הנראה החלו להיווצר ברגע שבו כבתה אש המשרפות.
משכל (ידעות  ספרים)
מאת: רבקה ברוט
תיאור: הספר מבוסס על מחקר משפטי־היסטורי השוואתי שבמרכזו היחס של המשפט לתופעה של שיתוף פעולה של יהודים עם הגרמנים, בהליכים משפטיים שנערכו במחנות העקורים באזור הכיבוש האמריקני בגרמניה ובמדינת ישראל. זה ניסיון ראשון להמשיג את הקושי הנובע מכך שמשתף הפעולה פעל במרחבים שהמשפט הפלילי הליברלי מתקשה להכילם: מרחב בחירה מצומצם, נאשמים שפעלו מטעם מדינה פושעת ובתנאים של טרור שלטוני שפעל בדרכי רמייה, ומעל לכל, נאשם שהיה בעת ובעונה אחת קורבן ומבצע עבירות. באזור האפור מתמקד בניתוח נרטיבי של הטקסטים המשפטיים הקשורים לשתי השיטות המשפטיות, המשפט הקהילתי והמשפט המדינתי: פרוטוקולים וכללים משפטיים, עדויות ופסקי דין ממחנות העקורים, יחד עם דיוני הכנסת וּועדת החוקה חוק ומשפט, כתבי אישום, עדויות ופסקי דין בהליכים הישראליים. אליהם מצטרפים קטעי עיתונות בני הזמן, ממחנות העקורים ומישראל, וכל אלה יחדיו מאפשרים מבט מקרוב בדרכים שבהן עיצבו שורדי השואה את משפט משתפי הפעולה במחנות העקורים ובמדינת ישראל.
מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגבלמדא עיון - הוצאת הספרים של האוניברסיטה הפתוחה
מאת: תמיר הוד
תיאור: בפברואר 1986 הוסגר ג'ון דמיאניוק מארצות הברית לישראל, ובספטמבר 1993 גורש ממנה. בזמן פרשת דמיאניוק בישראל והמשפט נגדו היה הנידון כלוא על פי החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם. בכתב האישום נטען שהנאשם הוא איוון האיום מטרבלינקה, שהזרים במו ידיו גז לתאים שבהם נחנקו מאות אלפי יהודים למוות. מלבד זאת נודע איוון האיום באכזריותו שניכרה במסכת התעללויות קשה ביהודים שצעדו אל מותם. רבים בציבור הישראלי גזרו את דינו של דמיאניוק עוד לפני שנפתח המשפט בפברואר 1987. זו הייתה נחלתם של שרים בממשלה, אנשי חינוך, אזרחים מן השורה ואנשי תקשורת שלא היססו להביע את עמדתם בסיקור הנרחב בנושא. כאשר פנה שר החינוך יצחק נבון לשר האוצר על מנת לקבל תקציב לתיעוד המשפט הוא ציין שלא יידרשו יותר מארבעה חודשים לסיים את העניין. היו שכינו את המשפט שעמד להיפתח בבנייני האומה בירושלים "משפט אייכמן השני". לאחר שגורש דמיאניוק כונה המשפט על ידי אחד המעורבים בו: "אייכמן לעניים". באפריל 1988 נמצא דמיאניוק אשם, ובית המשפט גזר עליו גזר דין מוות, לא לפני שהסביר שהוא נסמך בראש ובראשונה על עדויות הניצולים מטרבלינקה אשר זיהו את הנאשם כאיוון האיום. הקהל באולם לא הצליח לעצור את התרגשותו ופרץ בשירה ובריקודים. התפרצות השמחה הבלתי נשלטת הייתה מוקדמת מדי. בשלב הערעור נחשפו ראיות שהעלו ספק ביחס לזהותו של הנאשם כאיוון האיום, והן שהביאו לזיכויו. ב-22 בספטמבר עזב דמיאניוק את ישראל, והוא עשה זאת במחלקת העסקים של חברת התעופה הלאומית אל-על. נראה שאיתו "עזבה" גם הפרשה אשר הסעירה את מדינת ישראל במשך חודשים רבים. באמצעות ראיונות עם דמויות שהשתתפו באירועים, חשיפה של מסמכי ארכיונים והצגת טקסטים מתחומים שונים, ספרו של תמיר הוד מתמודד לראשונה עם השאלה: מדוע זכרנו לשכוח?
רסלינג
מאת: ארז פרי
תיאור: ספרו של ארז פרי בוחן בקפדנות את ייצוג מנגנון ההשמדה הנאצי כפי שהוא משתקף בקולנוע התיעודי הפוסט-מלחמתי; דרכו הוא מבקש לחשוף מבנים גלויים וסמויים של המנגנון הקולנועי המעידים על פוטנציאל האלימות והמניפולטיביות הגלומים בו. במוקד הספר עומדים שלושה סרטי תעודה קאנונים – "לילה וערפל" (1955) של אלן רנה; "זיכרון הצדק" (1976) של מרסל אופולס ו"שואה" (1985) של קלוד לנצמן – שתיעדו לאחר מלחמת העולם השנייה את תהליך ההשמדה הנאצי. חשיפת הממד האלים והמתעתע של המנגנון הקולנועי נעשית לתֶמה מרכזית בסרטים אלה, אשר מתלבטים תדיר בין מה ראוי "להראות" ומה ראוי "להסתיר", בשאלה כיצד ניתן ל"הראות" את מה שראוי "להראות", לצד השאלה מהם הגבולות האתיים והאסתטיים של הפרקטיקה התיעודית לאחר אושוויץ. ספרו של פרי מציע קריאה רדיקלית בטקסטים הקולנועיים על מנת לטעון שככל שסרט מעמיק בחקירת נבכי מנגנון ההשמדה הנאצי, כך הוא נדרש להתמודד עם המניפולציה המסוכנת העומדת בתשתיתו, ולפיכך מצביע על הדהוד הדדי של שתי פרקטיקות – הקולנוע וההשמדה – וזורה עליהן אור חדש. הקולנוע ומנגנון ההשמדה הנאצי משלב בין תפיסות תרבותיות ודיונים אתיים באמנות ובתרבות לבין התייחסות למבע, למסורת ולהיסטוריה של הקולנוע כדי לבדוק את הקשר בין אירועים היסטוריים לבין הפרקטיקה הקולנועית. זאת ועוד, הספר מבקש לעמוד על ההשפעה של הקולנוע על קהל הצופים, על תהליכים חברתיים ותרבותיים, ועל המסורות שהתגבשו לאורך ההיסטוריה של הקולנוע, כמו גם על האפשרויות לחתור תחתן.
רסלינג
מאת: יצחק ארד
תיאור: זה קרה בפלנטה שלנו מציג, בליווי קטעי יומנים וזיכרונות, דילמות מוסריות שהתמודדו עמן הכלואים בגטאות ובמחנות בזמן השואה – בחירות שהן אינן בין טוב לרע אלא בין רע לרע מאוד. הספר עוסק, בין היתר, בהחלטות שנאלצו לקבל אנשי יודנראט ומנהיגי ציבור במצבים שונים, למשל כאשר נדרשו לקחת חלק בתכנון הגירושים מן הגטו, וכן נוגע בעצבים החשופים של סוגיות כגון הקאפו במחנה. המחבר מביא את סיפוריהם של יחידים בגטאות ובמקומות מסתור ובוחן שאלות כגון: מה דינה של בריחה מן המחנה במחיר רציחתם של אסירים אחרים? האם יש לאפשר הצלה באמצעות המרת הדת? כיצד יש לנהוג בילדה חולה ששיעוליה עלולים לחשוף את יושבי המחבוא? למי להעניק תרופה ולמי לא בהיעדר מלאי מספיק של תרופות? והאם ראוי לקיים ערבי תרבות במציאות הקשה בגטאות? המחבר דן גם בסוגיית המחתרות ובקשריהן עם אוכלוסיית הגטו ומנהיגיו, ובתוך כך מציג דילמות מוסריות מניסיונו האישי בתקופת השואה.
משכל (ידעות  ספרים)יד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורה
מאת: פנינה לנגברג
תיאור: ספרה של פנינה לנגברג מציג דיון פילוסופי-אתי במשמעות של עדויות השואה. השאלה המובילה את הדיון מתמקדת בזיכרון השואה: כיצד נזכור את מה שלא עברנו וגם אין ביכולתנו לדעת או לדמיין. הטענה המרכזית בספר היא שאת האמת האנושית של השואה יש למצוא בקולות האותנטיים של קורבנותיה, בעיקר בשתיקותיהם. היא אינה נמצאת בפרטי הפרטים של הכרונולוגיה או בניתוחים המלומדים פרי התבונה האנושית; היא נמצאת בעדויות המספרות את סיפור האדם והן חלק מתולדות האנושות. העדויות מציבות בפנינו מראה המשקפת את המורכבות והרבגוניות של נפש האדם, כמו גם את אופיה של החברה האנושית. השער הראשון בספר מתייחס לספרות העדות של השורדים ושל בני הדור השני לשואה, לסיפורת שלהם ולחקר הטראומה, ומהם נארגת מציאות השואה; השער השני בוחן את דמות האדם העולה מתוך ספרות העדות, והוא מסב את תשומת הלב לנסיבות אפשריות שהכשילו רבים כל כך עד כדי איבוד צלם אנוש; השער השלישי דן בשאלת זיכרון השואה: מהי האמת שתרשם בזיכרון בעקבות השואה? וכיצד נזכור אותה? בכל אחד מהשערים מתקיים דיון פילוסופי-אתי שבמרכזו משנתו האתית של עמנואל לוינס. הקול המצווה של אושוויץ מזמין את כל אחד מאתנו להתייצב לנוכח עדויות השואה ולהקשיב לקולות הקורבנות, לתת להם חיים בהווה ולאפשר להם להדהד ביום יום כחלק ממערך הקולות הפנימיים שלנו. השואה מצווה עלינו לתת לה משמעות ולאפשר למשמעות הזאת להשפיע על חיינו בהווה ובעתיד. עדויות השואה מציבות בפנינו צו אתי, ואנו נדרשים לגלות אותו כל פעם מחדש, לקחת אחריות.
רסלינג
מאת: שרון גבע
תיאור: כל השאר הוא אלמוות הוא ביוגרפיה כפולה של זוג לוחמי הגטאות צביה לובטקין ויצחק צוקרמן עם תום ימי הכיליון והמרד ואחרי שנות המלחמה ההן, החל מסוף שנות הארבעים של המאה העשרים ועד מותם. הספר מביא את פרשת חייהם בישראל בין מוות בגטו ובמרד לבין חיים בצל השואה ולאור הגבורה, בין חרישת תלם עברי באדמה נטושה בגליל המערבי לבין ייסודו של מוזיאון השואה הראשון בעולם, בין ביסוס קיבוץ של ניצולים לבין קריאה להחרים את גרמניה, בין צריף ההורים שעברו את השואה לבין בית הילדים של הדור השני, בין כמיהה לימים של שקט לבין קריירה פוליטית ומועמדות לכנסת, בין עדויות מסעירות מעל בימות ובמשפט אייכמן בירושלים לבין הידיעה המייסרת שמי שלא היו שם לעולם לא יוכלו להבין.
בית לוחמי הגיטאותיד טבנקין -  המרכז המחקרי, רעיוני, תיעודי ומוזיאלי של התנועה הקיבוציתהקיבוץ המאוחד
מאת: אלה פלורסהיים
תיאור: תחיית המילים: תרבות היידיש במחנות העקורים עוסק בהתעוררות רבת הפנים של תרבות היידיש בקרב שארית הפליטה במחנות העקורים בגרמניה, ועומד על התפקיד המיוחד שמילאה תרבות זו בחייה של שארית הפליטה. במרכזו של הספר ניצבת העיתונות ביידיש, מפעל רחב היקף אשר בא לעולם בתושייה ובמסירות, בתנאים קשים מנשוא, וביטא את כאבם הנורא של הניצולים ואת מאבקם לחזור לחיים. כיצד תרמה הפעילות התרבותית ביידיש בתחומי העיתונות, התאטרון והכתיבה הספרותית במחנות העקורים לתהליך השיקום של הניצולים כפרטים וכחברה, וכיצד ראו העקורים עצמם את ההתרחשות התרבותית המגוונת במחנות? מה היה מקומה של היידיש במחנות העקורים בתחום החינוך, התרבות והפעילות הציבורית, ומה היה מעמדה מול העברית ומול שפות אחרות? נוכח השבר והאובדן משקף סיפורה של תרבות היידיש במחנות העקורים בגרמניה את עוצמתה של הרוח האנושית. מתוך התיעוד הרב המובא בספר עולה ב התפקיד המרכזי שמילאה תרבות היידיש בחזרתה של שארית הפליטה לחיים ובהתמודדות עם האתגרים שעוד נכונו לה.
מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי
מאת: פיליפ סאנדס
תיאור: יולי 1949. גבר כבן חמישים מת לבדו בבית חולים ברומא. המידע שיש עליו דל מאוד ורובו אינו נכון. אפילו סיבת מותו אינה ברורה. יותר מחצי מאה אחר כך, בעקבות פגישה עם בנו של המת, מתחיל המשפטן והסופר פיליפ סנדס להתחקות אחר חייו ומותו של האיש - הפושע הנאצי אוטו פון וֵכטֶר, מי שהיה מושל חבל גליציה בפולין הכבושה בידי גרמניה הנאצית.

המסע המרתק בספר כולל בין השאר פגישות עם אישים שהכירו את וכטר, שיחות עם שלל מומחים וחשיפה של אלפי דפי היומן והמכתבים שהותירו וכטר ואשתו. דמותו וסיפור חייו נפרשים במלואם, מילדותו באימפריה האוסטרו־הונגרית ועד מותו, ארבע שנים לאחר המלחמה.

נתיב העכברושים הוא סיפור בלשי עוצר נשימה, שיש בו נאצי בכיר, רצח המונים, אהבה, ריגול בימי המלחמה הקרה, מוות מסתורי ברומא וגם חמש קבורות של רוצח אחד.
כנרת, זמורה דביר בע"מ
מאת: דנה עזריאלי
תיאור: לאחר שנים של בריחה וחיים של פחד וחרדה יכולתי סוף־סוף לפרוק מעלי את מה שהעיק על ליבי ועל דעתי. הרווחה והתשישות שחשתי היו שקולות בעוצמתן רק להתרוממות הרוח ולשמחה שהרגשתי כשבאתי לקיבוץ מעוז חיים. החלום להגיע בשלום אל ארץ־ישראל היה לי תמיד כמגדלור של תקווה, ומתח הבריחה המתמדת של השנים האחרונות הוקל מעט בזכות הצורך הדוחק להשיג את המטרה הזאת. כשנכנסתי בפעם הראשונה אל חדר האוכל של הקיבוץ, כאילו התגשמו כל חלומותי. דוד י' עזריאלי נולד ב־1922 במאקוֹב מזובייצקי שבפולין. סיפור הישרדותו המרתק בזמן מלחמת העולם השנייה, כפי שהעלתה על הכתב בתו דנה, מתחקה אחר מסעותיו יוצאי הדופן שבהם תמיד הקדים את הסכנה בצעד אחד. במנוסתו עבר דרך חלקה של פולין שהיה נתון תחת הכיבוש הסובייטי, אוקראינה, טשקנט ובוכרה. לאחר מכן התגייס לצבא אנדרס ומשם עשה את דרכו מבגדד אל גבול ארץ־ישראל שתחת המנדט הבריטי. צעד אחד לפנים מתעד את הגעתו של דוד י' עזריאלי ארצה, את לימודיו בטכניון בחיפה, את חוויותיו בתור חייל במלחמת העצמאות ואת ההבנה הפתאומית והקשה מנשוא שרוב בני משפחתו הקרובים נספו בשואה. ב־1954 השתקע עזריאלי בקנדה. שם נשא לאישה את סטפני ויחד הביאו לעולם ארבעה ילדים - רפי, שרון, נעמי ודנה. סיפור הישרדותו של עזריאלי מרשים אף יותר לאור הישגיו בהמשך דרכו בתור יזם מצליח בתחום הנדל"ן ונדבן פעיל, מענקי הכלכלה של העולם היהודי. יוזמותיו הרבות שינו את פני המסחר בישראל והן הוכחה חיה לאומץ ולעוצמה של הנער שהיטלר לא היה יכול לנצח. גולת הכותרת של פעילותו היא הקמת קרנות עזריאלי בישראל ובקנדה, המתמקדות בשיפור חייהם של הדור הזה ושל הדורות הבאים באמצעות חינוך, מחקר, רפואה, תרבות ואמנות.
יד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורה
מאת: סולי גנור
תיאור: כמעט מכל נקודה בגטו היה אפשר לראות את הדרך המתעקלת במעלה הגבעה אל הפורט התשיעי ואת התהלוכה האין-סופית של הנידונים המתקדמת עליה לאיטה. לא הפסקתי לרעוד. [...] תושבי הגטו שניצלו התרוצצו כהמון מטורף בחיפוש אחר קרובי משפחה וחברים וניסו לאטום את אוזניהם מפני הקולות הנוראים של מכונות הירייה שבקעו מן הפורט התשיעי. הירי היה פעם חלש יותר ופעם חזק יותר אך נמשך בלי הפסקה שעה-שעה, יומם וליל. ניסינו לאטום את אוזנינו נגד הצליל הנורא, אבל לשווא. סולי גנור נולד בליטא ב-18 במאי בשם סולי גנקניד, ילד שלישי למשפחה יהודית מבוססת. מלחמת העולם השנייה קטעה באבחה חדה את ילדותו המאושרת. הוא ומשפחתו נכלאו בגטו קובנה. הנער חווה על בשרו את מוראות הגטו ושמע מעד ראייה על רצח ההמונים בפורט התשיעי. סולי ובני משפחתו גילו תושייה רבה בהברחת אוכל לגטו ואף עלה בידיו ובידי חבריו להסתיר ספרים, לקרוא וללמוד בעת של רעב, עבודת כפייה, אקציות אכזריות ומעשי טבח. לאחר חיסול הגטו נשלח לעבודות כפייה במחנה שטוטהוף ובלאגר 10, מחנה משנה של דכאו. כדי לשרוד גייס סולי את מלוא תושייתו ואומץ ליבו. אביו של סולי חיים גנקינד נודע בלאגר 10 כאחד ממספרי הסיפורים המוכשרים ביותר. אלה עברו בין הצריפים לאחר כיבוי האורות ובתמורה לסיפוריהם זכו בתוספת מזון צנועה. לבסוף אולצו הנער ואביו לצאת לצעדת המוות ורק בקושי שרדו. כחמישים שנה צפן סולי את זיכרונותיו עמוק בליבו. רק בעקבות מפגש מרגש עם משחרריו, חיילים אמריקנים ממוצא יפני, כמעט חצי מאה אחרי סוף המלחמה. הרשה לעצמו סוף-סוף להסתכל לאחור, להיזכר בחוויותיו הקשות מנשוא ולהתייפח כמו ילד. ספר זה הוא הפרי שצמח מפריצת הדרך הרגשית שלו באותו המפגש. סולי ירש בלי ספק את כישרון הסיפור מאביו, והסיפור שהוא מגולל כאן בחיות רבה, השזור תיאורים קשים, נקרא בנשימה עצורה ובלב נשבר.
יד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורה
מאת: עדה שיין
תיאור: המאמר מתמקד בדמותו של ד"ר זלמן גרינברג, הראשון שנבחר לעמוד בראש הוועד המרכזי של היהודים המשוחררים בבוואריה, אשר כיהן בתפקיד מיולי 1945 עד יוני 1946. העיון בדמותו מבקש להעניק לו את המקום ההיסטורי הראוי ותורם להבנתנו בדבר כוחם של יחידים להיות למנהיגים בשעת משבר.
יד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורה
מאת: שאול זיידה
תיאור: בעיניים דומעות הסבירה לי דודתי פּוֹלֶט כי באה לבקרני כדי להביא לי את האופניים שאבי נתן לי במתנה לפני שנשלח לדרנסי. היא ניסתה להסביר לי שאמי מסתתרת עם אחותי בצריף בלב יער, שהיא לא נטשה אותי, שאין לה אפשרות לעמוד איתי קשר אבל שהיא אוהבת אותי בכל מאודה, כמו תמיד. היא הוסיפה שעלי להמשיך להישמע לבני משפחת רישאר, וברגע שתיגמר המלחמה תבוא אמי לקחת אותי. בעוד דודתי ממשיכה לדבר, הרגשתי שפניהם של אבי, אמי, אחותי התעמעמו כבתוך ענן שהקשה עלי להבחין בקווים ובתווים שאפיינו כל אחד ואחת מהם. אישיותם היא שנחרטה עמוק בזיכרוני. ביולי 1942 הצליחו שארל זיידה בן השמונה, אחותו אנט בת החודשיים ואמם להימלט ברגע האחרון ממצוד אצטדיון החורף בפריז. באמצעות רשת אנשי מחתרת נשלח שארל לפּאסֶה לָה קוֹנסֶפּסיוֹן, כפר קטן בנורמנדי. שם הוא נאסף לבית משפחת רישאר, איכרים מלאי שמחת חיים שהסתירו עוד ילדים יהודים. בני משפחת רישאר, זוג הורים ובתם מדלן, גידלו את הילדים בחיק המשפחה במשך כשנתיים, והם אף למדו בבית הספר המקומי בזכות שיתוף הפעולה הראוי לציון של כלל תושבי הכפר. שארל חי באווירה פסטורלית, גילה את הנאות הטבע ושכח את החרדה הקשורה להיעדר חדשות מבני משפחתו. רק עם שובו לפריז בספטמבר 1944 נודע לשארל על השואה דרך קורותיהם של שני דודיו: האחד היה שבוי בגרמניה והאחר ניצל ממחנות ההשמדה. כעבור זמן גילה שאביו נספה באושוויץ. שארל משתף את הקוראים בחוויותיו המטלטלות בתור קורבן למלחמה שאת מהותה לא הבין, ונגד כל הסיכויים, הילד הקטן והשברירי היה למדען וליזם מצליח. מציליו, בני משפחת רישאר, הוכרו כחסידי אומות העולם ביד ושם, וב־ 2007 קיבלו אות הוקרה רשמי מהאומה הצרפתית בפנתיאון של פריז. דרך סיפורה של משפחת רישאר המופתית משתקפת גבורתם של חסידי אומות העולם בשעתה האפלה של האנושות.
יד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורה
מאת: חיה אלבאום-דורמבוס
תיאור: יש ימים בלי שם. ימים שאינם דומים לשום דבר, שאי־אפשר למדוד. רק בחלוף הזמן קל יותר לחשוב עליהם ואולי גם לדבר. אך הזמן לא ימחה לעולם את החוויות הכואבות שנגזרו עלי. תמרה, בתם הפעוטה של חיה וישראל דוֹרֶמבּוּס, וסבתה שרה אלבאום נלכדו בימי הגירוש הגדול מגטו ורשה בקיץ 1942 . שוטר יהודי שהכירו בני הזוג הציע להם אפשרות לחלץ את תמרה, אבל הם לא מצאו בליבם להיענות לדרישתו שיסגירו יהודי אחר תחתיה – ותמרה ושרה שולחו לטרבלינקה. בו ביום הצליחה חיה לצאת מן הגטו וזמן קצר לאחר מכן הצטרף אליה ישראל. לעזרתם נחלצו ידידם הפולני סטאך קוּכַרסקי, אשתו פרַניה, אחיו פרָנֶק, אחותם זוֹשקה ובני ביתם. בזכות נחישותה של חיה נחלצו גם אביו ואחותו של ישראל מן הגטו. חיה וישראל פתחו בחיים בזהות בדויה בצד הארי של ורשה, ואהבתם זה לזה העניקה להם כוחות לשרוד ולדבוק בחיים. בזכות תושייתה ואומץ ליבה המפעימים נחלצה חיה ממצבים מסוכנים, והאיום התמידי על חייה לא מנע ממנה להושיט עזרה לבת דודתה אסתר וליהודים אחרים שפגשה בדרכה. בני הזוג אף סייעו בהפצת עלונים מחתרתיים. מן הצד הארי הייתה חיה עדה באפריל 1943 למרד גטו ורשה, ובלב נשבר כתבה עליו בזיכרונותיה. באותו הזמן כבר נבטו חיים חדשים בתוכה. ביולי 1943 ילדה חיה את בתם מַלגוֹשה, ובאפריל 1944 מתה מַלגוֹשה בנסיבות טרגיות. על־אף אבלם הכבד השתתפו חיה וישראל במרד הפולני בוורשה באוגוסט 1944 . עם כישלון המרד בגזרתם נלכדו והופרדו זה מזה. חיה הצליחה להימלט, אבל לא הצליחה לעלות על עקבותיו של ישראל ונאלצה להתמודד לבדה עם אימת החיים בזהות בדויה בסביבה עוינת ליהודים. לאחר שחרור ורשה סירבה חיה להאמין לעדות שישראל נהרג והמשיכה לייחל לשובו אליה. ואכן, לאחר שבועות ארוכים הופיע ישראל על מפתן ביתה. ב־ 1946 נולדה בתם רות. בספר ימים בלי שם, המבוסס על רשימות שנכתבו עוד בימי השואה, פותחת חיה ביד אמן צוהר אל קורותיה המרתקים וקורעי הלב של אישה, רעיה ואם יהודייה שחייתה בזהות בדויה בוורשה הארית ומוראות חייה לא הכניעו את רוחה.
יד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורה
מאת: נח ז'לכובר
תיאור: בלא פחות משבעה מחנות ריכוז והשמדה נכלא היהודי הפולני נח )נתן( זֵ 'לֵ כֹובֶ ר בשנות מלחמת העולם השנייה. עם פלישת צבא גרמניה לפולין וכיבוש עיר הבירה חווה נח, איש ורשה, את מדיניות ההדרה והנישול הגרמנית כלפי היהודים. בנובמבר 1940 נכלא עם אשתו בלבינה ובִתו סטֵלה וקרוב ל־500,000 יהודים בתחום גטו ורשה – הגטו הגדול באירופה. האישה והבת אבדו בימי הגירוש הגדול של יהודי ורשה בקיץ 1942, והוא נותר לבדו להתמודד עם איום ההשמדה והרדיפה הנאצית. עם פרוץ מרד גטו ורשה באפריל 1943 הועבר נח ללּוּבלין ונכלא במחנה שדה התעופה הישן ובמחנה הריכוז וההשמדה מיידנק, ובו שהה ארבעה חודשים רוויי ייסורים וסבל. באוגוסט 1943 שולח למחנה אושוויץ ומשם למחנה הלוויין יאווישוביץ, ובמשך יותר מ־16 חודשים הועבד בחפירות וביציקת יסודות למבנים, בהנחת פסי רכבת ובכריית פחם. בינואר ,1945 עם התקרבות כוחות הצבא האדום, פונו אסירי מחנות אושוויץ בצעדת מוות לתחום הרייך הישן. נח ועימו עוד אלפי מפונים הגיעו למחנה הריכוז בוכנוולד העמוס עד אפס מקום אסירים שפונו מן המחנות במזרח. בחודשים האחרונים של המלחמה הועסק בעבודת פרך בתנאי מזג אוויר בלתי אפשריים במחצבות האבן של מחנה הריכוז מיטֶ לּבאּו־דֹורה. בשלהי מרס 1945 שולח בַשֵנית לבוכנוולד, ובמקום הזה זכה לרגע השחרור בידי כוחות צבא ארצות הברית באפריל 1945. בעזרת חוסן רב ותעצומות נפש הצליח נח לעמוד בתלאות עולם המחנות, עבודת הכפייה וצעדות המוות ולשרוד. את חיבורו מלא העוצמה והחיּות על ייסוריו וייסורי אחיו לגורל בשנות המלחמה כתב עוד בשנת 1946, חודשים מספר אחרי ששב לוורשה החרֵבה ונודע לו בוודאות כי משפחתו אבדה. בספר המחנה השביעי שלי, בצד תיאורים מפורטים של ידיעת רעב והמצאת דרכי עינויים ששוביו עינו בהם אותו ואת חבריו, הִ רבה נח לכתוב על מערכת היחסים של האסירים בינם לבין עצמם והדגיש את אובדן התקווה. לצד גילויים של אהדה ועזרה הוא תיאר בעוצמה את הייאוש, את הסבל ואת הכאב שִהקהו את רגשותיהם של האנשים. אחרי המלחמה נשא נח לאישה אתּ פאּולינה, שורדת שואה אף היא, וב־1947 נולדה בִ תם היחידה חנה (אָני). זיכרונותיו רואים אור ביוזמתה של חנה ובתרגומה המשותף לה ולבעלה סטפן ציטרון.
יד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורה
מאת: פניה פישר
תיאור: פניה פישר לבית צייקינסקי נולדה ב־ 1901 לערך בעיירה איגנָלינָה, על גבול ליטא וביילורוסיה דאז. בבגרותה התגוררה לא הרחק משם בעיירה סְוויר עם המשפחה שהקימה — בעלה יהודה (יוּדל) פישר, בתם זלָטֶה ובנם משה. פניה הייתה אישה משכילה ומורה במקצועה. עם הכיבוש הנאצי ב־ 1941 זוהתה עם השלטון הסובייטי הקודם בגלל משלח ידה, ועל כן נאלצה לברוח פן תסכן נוכחותה את בני משפחתה. לאחר ימים קשים של נדודים, של חיים בזהות רוסית בדויה ושל עבודת פרך הצליחה פניה לבסוף לברוח ליערות מערב ביילורוסיה ולהצטרף לפרטיזנים, לפלוגת ייצור שנועדה לספק מזון, בגדים ומוצרים אחרים לפרטיזנים הלוחמים. בזמן ששהתה ביער עם הפרטיזנים הגיעה אליה הבשורה המרה כי בני משפחתה נרצחו בגיא ההריגה פּוֹנאר שמדרום לווילנה באפריל 1943 . מהרגע שהדבר נודע לה עד יום מותה לא חדלה פניה להתאבל על קהילתה שנספתה, ובייחוד על בתה ועל בנה. בשנת 1947 , בעת שהותה במחנה עקורים בברלין, החלה פניה להעלות את זיכרונותיה על הכתב. ספרה, שנכתב ביידיש, הודפס במכונת כתיבה והופץ בישראל בעותקים מעטים לחוג המשפחה וליוצאי מולדתה. המחברת הקדישה את מילות הכאב שלה להנצחת הנרצחים. אובדנה, ייסוריה וגעגועיה ניכרים בכתיבתה — הכוללת פרוזה ושירי עדוּת — וניכרת בה גם חשיבות ההנצחה
יד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורה
מאת: יואב אשכנזי
תיאור: כיצד מרגיש ונראה מוות מוחלט של עולמו הפנימי של האדם? על כך משיב ז'אן אמרי – או הנס מאייר בשמו האמיתי – באוסף המאסות הקלאסי שלו, "מעבר לאשמה ולכפרה". אמרי חווה מוות כזה כשנעצר ועונה על ידי הנאצים, ונשלח לאושוויץ'-מונוביץ' שאותו שרד, עד להתאבדותו כעבור כמה עשורים. אמרי חש במוות זה גם בשנים שאחר המלחמה, בעת שהעולם סביבו חיפש דרכים להכחיש את שהוא חווה. ניסיונו האכזרי של אמרי מוביל אותו לנסח ביקורת מוסרית נוקבת כלפי המערב ונכונותו לבגוד באופן מושלם בערכיו, כלומר במסורת צלם האל באדם ובאתיקה המשתמעת ממנה.

הספר שלפניכם מציע קריאה מעמיקה ומרתקת בהגותו של אמרי, ודרכה משרטט את סיבת המוות של הנפש – אובדן יכולת החריגה מהעצמי, אובדך תחושת הנשגב והטרנסצנדנטי. חריגה זו, היפתחות זו של האדם לעולם, היא נשמת אפה של נשמתנו, כך נטען בספר.

בימינו גואה רטוריקה המזכירה את הנאציזם – התייחסויות לקבוצות אתניות או אמוניות כמחלות, חרקים או עכברושים. במיוחד בימינו, ספר זה נכתב בתקווה שיצליח לזרות מעט אור על משמעותם של ביטויים קשים כאלה ועל הסכנה האיומה הגלומה בהם.
כרמל
מאת: בן הכט
תיאור: "זה שלוש שנים אני מחכה לרגע זה כדי להביא לדין ולשפוך את ביזיון הציבור על רודף קריירה זה, הנהנה ממעשי השוד והרצח של היטלר. על יסוד תחבולותיו הפליליות ובגלל שיתוף פעולה עם הנאצים, אני רואה אותו כרוצח בעקיפין של אחיי היקרים." האשמה זו, אשר פורסמה ע"י יהודי זקן ואלמוני בעלון מס' 51, הציתו את המשפט הדרמטי בתולדות מדינת ישראל. זהו סיפור שהחל בתביעת דיבה של מדינת ישראל נגד מלכיאל גרינוולד - קשיש שאיבד את משפחתו בשואה - והפכה, בזכות סניגור אמיץ אחד, לכתב אישום כואב וחותך נגד ההנהגה הציונית בארץ ובעולם, שהעדיפה לשמור על מעמדה ועל קשריה הטובים עם הבריטים על פני הצלת היהודים המובלים למשרפות. זהו סיפורו המדהים של ישראל רודולף קסטנר, מנהיג ציוני שנשבה בקסמו של אייכמן והפך לחוליה מרכזית בהשמדת שמונה מאות אלף יהודי הונגריה ולסניגורם של מנהיגי הנאצים. ביצירה קלאסית זו, מחזיר אותנו הכט בזמן לעלילה הנשכחת שהסעירה את המדינה הצעירה, הפילה את ממשלתו של בן גוריון וחוללה מחלוקת שלא נפתרה עד עצם היום הזה על אחריותנו לגורל העם היהודי. בלהט מוסרי ובכשרון סיפורי נדיר מחזיר אותנו בן הכט למשפט דרך קטעים מתוך הפרוטוקול, נאומים ועדויות מטלטלות וקשות מנשוא, עדויות אשר משרטטות דיוקן מזוויע של דמותם של קסטנר - ושולחיו. מה עשה קסטנר במלון הנאצי בוינה בשנת 1944, בשעה שיהודי בודפשט נשלחו לאושוויץ?
מי הסגיר את השליח יואל ברנד לבריטים, כאשר ניסה לנהל משא ומתן על הצלת יהדות הונגריה?
מה כתב אדולף אייכמן על קסטנר באוטוביוגרפיה שלו?
מדוע העיד קסטנר במשפטי נירנברג לטובת הבכיר הנאצי קורט בכר ש"הציל את יהודי בודפשט", למרות שהיה אחראי להשמדתם?
מדוע לא השתתף קסטנר במאמצי הצלתה של חנה סנש מהשבי ההונגרי?
הוצאת סלע מאיר
מאת: אדוארד רייכר
תיאור: ד"ר אדוארד רייכר ואשתו העדינה פולה, צופים בקרב אווירי מחלון הווילה שלהם סמוך ללודג'. הם רואים כיצד תוקפים המטוסים הגרמניים וכיצד אש ההפצצות מאירה את בוקר ה-1 בספטמבר 1939. אותו יום מתחילה מסכת הייסורים של הזוג ובתם בת השלוש. משפחה יהודית קטנה בפולין הכבושה.

בלשון נקייה ומרתקת, מספר ביומנו ד"ר רייכר, רופא עור ידוע בפולין, על המלחמה ועל העול שנשא כיהודי וכרופא האמון על הצלת חייהם של אחרים, יהודים ולא יהודים, חפים מפשע ופושעי מלחמה. היותו רופא נודע ואדם מוכר בעירו מפגיש אותו עם דמויות מפתח כמו רומקובסקי – "המלך היהודי" וראש היודנראט בגטו לודג', עם רופאים כמותו שהפנו אליו את גבם בשעת סכנה, ועם בכירים נאצים המשתמשים בו כראות עיניהם.

בגלל רומקובסקי המתעלל ברייכר באופן אישי ומבקש את מותו, המשפחה נאלצת לברוח מלודג'. כך הם מוצאים עצמם בגטו ורשה על כל נוראותיו. תוך כדי ניסיונות נואשים לחמוק מפני הגירוש למחנות ההשמדה על ידי הגרמנים, מנסה ד"ר רייכר להציל חיים של אחרים ונאלץ לטפל גם בבכירי הנאצים כמו הרמן הֶפלֶה, מאדריכלי מבצע ריינהרד שהוביל לרציחתם של כשני מיליון יהודים.

בספר זה תהפוכות הימים והשנים חולפות מול עינינו בגלגל קליידוסקופ המייצר תמונות אימה והחלטות בלתי אפשריות שאין בהן מרווח נשימה. זו עדות ממקור ראשון על מלחמה שבה מתגלים מעשי האדם במלוא אכזריותם, אך גם אצילות נפשם של מעטים שבחרו לפעול אחרת במטרה להציל חיים, מתוך מודעות מלאה לעינויים ולמוות הצפויים להם. הם עשו זאת כי כך ראו את תפקידם כבני אנוש, ביניהם הנסיכה ווֹרוניֶיצקה, רוזה הזונה וסרגיוש בעל הנפש הטרופה... אנשים שפשוט לא ידעו אפשרות אחרת.

איך הם שרדו? זו השאלה שכל מי שלא היה שם, שואל בכל פעם מחדש. איך להישאר בחיים כנגד כל הסיכויים? כיצד לשמור על האנושי שבנו במצבים בלתי אנושיים? בספר זה, נמצאת תשובתו של אדם שעשה זאת.

לאורו הבוהק של היום מבוסס על יומן שנכתב במהלך מלחמת העולם השנייה בידי ד"ר אדוארד רייכר. היומן המקורי אבד במהלך התקוממות גטו ורשה ב־1944 ושוחזר בידי רייכר לאחר המלחמה. הספר התפרסם לראשונה בפולין ב־1989, לאחר מכן בצרפתית ובאנגלית וכעת לראשונה, גם בעברית.
מטר הוצאה לאור בע"מ
מאת: ליאה גארט
תיאור: זהו סיפורה המדהים של פלגה X – חיילי הקומנדו היהודים במלחמת העולם השנייה שלחמו ביחידה הסודית ביותר בכוחות המיוחדים של בריטניה, אשר סיפורם לא נודע עד היום יוני 1942. צלו של הרייך השלישי מוטל על יבשת אירופה. בייאושם, וינסטון צ'רצ'יל וראש מטה ההגנה שלו מגבשים תוכנית יוצאת דופן: יחידת קומנדו חדשה שתהיה מורכבת מפליטים יהודים שנמלטו לבריטניה. המתנדבים הם אנשים בעלי רקע מגוון – אינטלקטואלים, אמנים וספורטאים, רובם מגרמניה ומאוסטריה. באנגליה, רבים מהם נעצרו בשל היותם "זרים ממדינות אויב", לאחר שאיבדו את משפחותיהם, את בתיהם ולמעשה את כל עולמם. הם יעשו כל שביכולתם כדי להביס את הנאצים. חברי היחידה עוברים אימונים בלחימה ובריגול נגדי, והיחידה שלהם נודעת בשם "פלגה X". יש המכנים אותה בפשטות "יחידת התאבדות". ליאה גארט נסמכת על מחקר מעמיק, הכולל ראיונות עם חברי היחידה האחרונים שעודם בחיים, ועוקבת בספרה אחר חבורת הלוחמים בדרכם מגרמניה לאנגליה ובחזרה – דרך שעוברת במחנות מעצר בריטיים, בחופי נורמנדי, בשדות הקרב של איטליה והולנד, ובנוף המסויט של מחנה הריכוז טרזיינשטט – המקום שבו התרחש אחד מסיפורי ההצלה הדרמטיים ביותר של המלחמה. יחידה X מגולל לראשונה את הסיפור המדהים של יחידת הלוחמים הזאת ושל המכות המכריעות שהיא הנחיתה על ראשיהם של הנאצים.
מטר הוצאה לאור בע"מ
מאת: הנקה גרופינסקה
תיאור: חזרתי הביתה ולא מצאתי אף אחד הוא ספר יוצא דופן ומרגש במיוחד המרכב משני חלקים המשלימים זה את זה. סחור-סחור הוא אוסף של עשרה ראיונות עם מורדים שנלחמו בגטו ורשה באפריל 1943 . בני שיח של הנקה גרופינסקה היו בין השאר מרק אדלמן, עדינה בלאדי-שוייגר, הלינה (חייקה) בלחטובסקה, ברונק שפיגל וקז'יק רטייזר (שמחה רותם). החלק השני, קריאה חוזרת של רשימת שמות הוא אוסף של סיפורים קצרים על 313 מורדי הארגון היהודי הלוחם, שהוא אחת משתי הקבוצות הלוחמות שהיו בגטו ורשה. קריאה חוז רת של רשימת שמות הוא מקור יסוד בנושא תנועת ההתנגדות היהודית במלחמת העולם השנייה. נקודת מוצא בספר היא רשימת המורדים שהוכנה בקיץ 1943 בידי אנטק צוקרמן, צלינה לובטקין ומארק אדלמן, אותה מצאה המחברת בארכיון של חקר פולין המחתרתית בלונדון. דיוקנאות רבי הבעה של המורדים מציגים רישום קולקטיבי יחיד במינו של ארגון יהודי לוחם.
כתב ווב הוצאה לאור בע"מ
מאת: גוטה טירנגל בן עזרא
תיאור: "אני, גופך, מוחך, תת-המודע שלך, קראי לזה איך שתרצי, נמאס לי להעמיד פנים. עכשיו, כשזקנתי, והעצב התועה שלי קצר רוח, מתכווץ ונמתח, אני מוצף תחושות. רשמתי הכל! את זוכרת את הציורים הראשונים שלך, בעיפרון ובצבע? את חייבת לחלוק את הזיכרון שלך, את האמת שלנו". כך מתנהל הספר המסעיר והחכם הזה אשר מתרחק מקלישאות שואה מוכרות על מנת להתעקש עם הקורא הלפות בו לא להרפות ממעשה הסיפור, כל זאת מתוך מעין שיחת חלום שחציה מואר ואפל בין חלקי הגוף והנפש, המודע והלא-מודע, האישי והאוניברסלי, ההיסטורי ומה שחומק ממנו ואף מעבר לו. זהו ספר שנכתב כמו על לוע של הר געש אשר עוד רגע עשוי להתפרץ והוא מוסר לנו עדות כמעט בלתי אפשרית בשפה שחלקה יציבה וחלקה נוטה על צידה ביחס לגורלה של גוטה טירנגל בן עזרא אשר נולדה בשנת 1940 בגטו מינסק מאזובייצקי בפולין, ניצלה במעשה יוצא דופן כשהייתה בת שנתיים בעזרת ארגון המחתרת הפולני-יהודי "זיגוטה" ונמסרה למשפחה נוצרית בעיר מולדתה, שם גדלה עד גיל 20 כנוצרייה לכל דבר, אבל בה-בעת כיהודייה האנוסה אל זיכרון קדום שממשיך לנהל אותה. מתוך כך אנו נחשפים לאחת העדויות המאלפות של מי שגדלה בפולין לאחר השואה ויש לה היכולת האינטלקטואלית והרגישות לדווח כעומדת מבפנים ומבחוץ על החיים החברתיים בפולין בצל המשטר הקומוניסטי – הן של החברה הנוצרית המלומדת והן של מעט היהודים אשר ביקשו להשתלב בה לאחר השואה, עד לגירושם מפולין בשנת 1968. "לא פעם, ובלי שיֵדעו על כך, העמידו אותי חבריי במבחן. הם לא ידעו על המוצא היהודי שלי, אף על פי שטענו שהם 'מריחים יהודי איפה שלא יסתתר'. התביישתי בפחדנות שלי אבל חששתי לאבד את החברוּת שלהם אם אהפוך ל'הם' ואהיה מגורשת מלב חוג הסטודנטים שבו חייתי". גוטה טירנגל בן עזרא עזבה מרצון את פולין בשנת 1961 לצרפת וקנדה וכיום מתגוררת בישראל; בעלת תואר דוקטור במשפטים, ציירת וסופרת; אישה רב-לשונית ורב-תחומית בפרקטיקה המשפטית והאקדמית בצרפת, קנדה וישראל. מספר ספריה שעוסקים בזיכרון-שואה ופוסט-שואה פורסמו בצרפת.
רסלינג
מאת: קלונימוס קלמיש ‬ שפירא
תיאור: ספר זה מביא את דרשותיו של ר' קלונימוס קלמיש שפירא, האדמו"ר מפיאסצנה, שנדרשו במהלך שנות השואה (ת"ש–תש"ב) בגטו ורשה,על פי כתב ידו אשר שמור במכון היהודי ההיסטורי בוורשה.
קובץ הדרשות נמסר ב'שנות הזעם', כלשונו של האדמו"ר, לארכיון המחתר־ תי 'עונג שבת' בראשותו של ד"ר עמנואל רינגלבלום, הוטמן בכד חלב ונמצא לאחר השואה. כתב היד פוענח מחדש ויוצא כאן לאור באופן מדויק בתוספת מבוא, ציוני מקורות, הערות רבות ובהשוואה למהדורות קודמות.
האדמו"ר הגיה את דרשותיו מספר פעמים, מחק והוסיף, וצירף הערות בגוף הדרשות ובשולי הגיליון.מהדורה זו עוקבת אחר השינויים הללו ומציגה את שכבותיהם השונות שנכתבו בזמנים שונים.
האיגוד העולמי למדעי היהדותיד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורההמכללה האקדמית הרצוג - רשות המחקר
מאת: קלונימוס קלמיש ‬ שפירא
תיאור: ספר זה מביא את דרשותיו של ר' קלונימוס קלמיש שפירא, האדמו"ר מפיאסצנה, שנדרשו במהלך שנות השואה (ת"ש–תש"ב) בגטו ורשה,על פי כתב ידו אשר שמור במכון היהודי ההיסטורי בוורשה.
קובץ הדרשות נמסר ב'שנות הזעם', כלשונו של האדמו"ר, לארכיון המחתרתי 'עונג שבת' בראשותו של ד"ר עמנואל רינגלבלום, הוטמן בכד חלב ונמצא לאחר השואה. כתב היד פוענח מחדש ויוצא כאן לאור באופן מדויק בתוספת מבוא, ציוני מקורות, הערות רבות ובהשוואה למהדורות קודמות. האדמו"ר הגיה את דרשותיו מספר פעמים, מחק והוסיף, וצירף הערות בגוף הדרשות ובשולי הגיליון. מהדורה זו עוקבת אחר השינויים הללו ומציגה את שכבותיהם השונות שנכתבו בזמנים שונים במהלך השואה.
האיגוד העולמי למדעי היהדותיד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורההמכללה האקדמית הרצוג - רשות המחקר
מאת: חיים גניזי
תיאור: בקובץ זה כינסנו מבחר מאמרים שהופיעו במקורות מדעיים שונים, בארצות־הברית, בקנדה, באנגליה, ביוון ובישראל. הספר מחולק לשבעה שערים. בשער הראשון המאמרים דנים בציונות הדתית בהונגריה בתקופת השואה. חלק משמעותי מן המאמרים בקובץ זה עוסקים בעמדת הכנסיות בארצות־הברית ובקנדה כלפי השואה ופליטיה. בשער השישי, המאמרים על קלוורטון ווִילסון דנים בתנועת האינטלקטואלים בארצות־הברית שפנו שמאלה בזכות המאבק של ברית־המועצות בנאציזם. תרומתו של קלוורטון לתנועה הרדיקלית בארצות־הברית הייתה מעבר לספריו ולנאומיו. לצדם נדונה תרומתו של אדמונד ווילסון, שהיה העורך של אותו שבועון בתקופה מסוימת. נמצאנו למדים, כי המאמרים הדנים במאבק בגרמניה הנאצית, בעמדת הכנסיות בשאלת הפליטים ובהתארגנות לאחר המלחמה, כמו גם פעילותם של אנשי השמאל הרדיקלי בארצות־הברית לפני המלחמה, מהווים את המכנה המשותף, המרכיב את הספר מן הקצה אל הקצה, והוא , תקופת השואה.
הוצאת אוניברסיטת בר אילן
מאת: מלי איזנברג
תיאור: 'ניצלתי רק כדי לא להשכיח את השואה [...] נשרפתי כמו כולם במשרפות. לא הכוח שלי מאיץ בי. אני שליח ציבור. ניצלתי על מנת שלא לתת מנוח'. משה פראגר היה דמות מרתקת ושונה בנוף הארץ-ישראלי לפני הקמת המדינה ואחריה. הוא פעל להנחלת זיכרון השואה, מחקרה והנצחתה בחברה החרדית, והותיר חותם על עיצוב זיכרון השואה גם בחברה הישראלית הכללית. סיפור חייו של פראגר, איש רוח ומעש, משתלב בפרקים היסטוריים דרמטיים של העם היהודי. פראגר, יליד ורשה ובשר מבשרה של יהדות פולין התוססת, סייע במבצע מורכב ומסוכן להברחתו ארצה של האדמו"ר מגור, הרב אברהם מרדכי אלתר, ובמסגרת שליחותו הגיע אתו לארץ ישראל בשנת 1940. תקוותו לשוב חזרה אל חיק משפחתו שנותרה בוורשה נכזבה, ולאחר שנספו כל קרוביו, ובראשם אשתו ובתו, נשא פראגר את אשמת עזיבתם כל ימיו. מיד עם הגיעוֹ לארץ תיאר פארגר את אֵימי שלטון הנאצים מעל כל במה ובמאמרים רבים בעיתונות, ולאחר מלחמת העולם השנייה נמנה עם חוקרי השואה החלוצים בארץ. עד יום מותו עסק בעיצוב זֵכֶר השואה במרחב הכללי ובזה החרדי בפרט, וראה בפעילותו זו שליחות עליונה. בתוך מערבולת הימים מספר את סיפורו של אדם, של תקופה, של מציאות ושל ייצוג מציאות, של היסטוריה ושל זיכרון. פועלו של פראגר וכתביו הרבים הנדונים בספר זה חושפים צד לא מוכר ביחסים שבין התנועה הציונית ומדינת ישראל ובין החברה החרדית.
יד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורהמכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
מאת: יואנה ביאטה מיכליץ
תיאור: היהודי הנחשל, הלובש קפוטה מלוכלכת, המנצל את האיכרים ומרעילם בוודקה — אותו אנו מכנים נבל ובזים לו. היהודי שהתנתק מההמון, השיל את הקפוטה המלוכלכת, החליף את התלמוד והזוהר בהשכלה אירופית ורוצה לעבוד עבודה יצרנית — אותו אנו מכנים פולש ובזים לו, ולבסוף היהודי שחדל להיות יהודי, שניתק את כל הקשרים המחברים אותו לאותו השבט, קיבל עליו את עול הנצרות ונכנס אל החברה שלנו — אותו אנו מכנים “מכס“ [meches] — מומר ובזים אף לו. [קלמנס יונושה־שנייבסקי]. המיתוס המודרני של היהודי כזר המאיים על הקיום הפולני נוצר בפולין אחרי 1864 (המרד נגד הכובש הרוסי). בשלהי המאה התשע־עשרה, כאשר החל החלום על עצמאות פולין לקרום עור וגידים, התגברה האמונה שהיהודים הם האויב הפנימי העיקרי. תקופה זו הייתה נקודת מפנה בתהליך ההתפתחות של דימוי היהודי כאיום ובהשפעתו על התרבות הפוליטית, על החברה הפולנית ועל יחסי פולנים־יהודים. הספר איום מבית: דימוי היהודי באנטישמיות בפולין — קריאה חדשה דן בקיומם המתמשך ובחשיבותם של תכנים אנטי־יהודיים בחברה, בתרבות ובפוליטיקה בפולין, ומתמקד בתפקיד שמילאו בהבניית התודעה הלאומית הפולנית. יואנה ביאטה מיכליץ קובעת במחקרה כי מיתוס היהודי כזר מאיים נוגע בראש ובראשונה לאמונה שהתקבעה על בסיס דעות קדומות ונתפסה כעובדה. לכן חקר האמונה בדבר קיומו של “האחר”, היהודי הגוזר כליה על האומה הפולנית, הוא ציר מרכזי הראוי לשמש בסיס לכל מחקר על הולדתן והתפתחותן של האנטישמיות ושל הלאומנות בפולין. מן הספר עולה כי אף אירועי השואה לא מיתנו את השקפתם של התומכים ב“פולין ללא יהודים“. כפי שעולה מאחרית הדבר, פרק שנוסף למהדורה העברית, תהליכים שהתרחשו בפולין משנת 2000 ואילך מעידים על כך שמרבית הסיסמאות האנטישמיות בימינו שייכות לרפרטואר הישן־חדש, אשר במרכזו היהודי עודנו מצטייר כאויב אנטי־פולני. כך התפתח הדימוי האנטישמי העכשווי של “היהודי כפוי הטובה“ המשמיץ את פולין ואינו אסיר תודה על העזרה הרבה שהושיטו פולנים אתניים ליהודים בתקופת השואה. בפולין של המאה העשרים ואחת ניטשת מלחמת תרבות של ממש בין כותבים ברשתות החברתיות, בספרי היסטוריה פופולריים ואקדמיים ובעיתונות הימנית השמרנית אשר עושים שימוש נרחב בסיסמאות אנטי־יהודיות ודוחים את המודל המערבי של הנצחת השואה כאירוע מכונן בתולדות אירופה במאה העשרים ובין חוגים ליברליים המבקשים להתמודד עם ההיבטים האפלים בעבר ובהווה של פולין. החוגים הימניים השמרניים לגוניהם מעצבים נרטיב־על המטיל את האשמה בחורבן יהודי אירופה על היהודים עצמם. לטענת המחברת, הסכנה הזאת קיימת לא רק בפולין אלא גם במדינות אחרות שבהן גורמים אתנו־לאומניים קיצוניים נוקטים אסטרטגיות דומות של שכתוב ההיסטוריה הלאומית, ובכך מתרחבת יריעת המחקר, והקריאה בספר נעשית מרתקת ואקטואלית מתמיד.
יד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורה
מאת: רוברט רוזט
תיאור: מאביב 1942 ועד קיץ 1944 גויסו כ־45,000 גברים יהודים וסופחו אל כוחות הצבא ההונגרי שלחמו לצד גרמניה הנאצית בחזית הסובייטית. השלטון ההונגרי לא ראה במגויסיו היהודים אנשים הראויים לשאת נשק, אבל תבע מהם לקחת חלק ב"קורבן הדם" שנדרש למלחמה נגד סטלין ויחידות הצבא האדום. כ־80 אחוזים מהמגויסים היהודים לא שבו לבתיהם מעולם. הם סבלו רעב, חולי ועבודה שוחקת ורבים נפלו בקרבות, ועל כל אלו נוספו יחס אכזרי ואפילו רצח בידי החיילים ההונגרים הממונים עליהם. כדי להימלט מן הגיהינום הזה החליטו רבים מעובדי הכפייה הללו למסור את עצמם לידי הסובייטים, אבל נפלו מן הפח אל הפחת בשל התנאים הנוראים ששררו במחנות השבויים הסובייטיים. במונוגרפיה צבא עבדים ההיסטוריון רוברט רוזט מתמקד בניסיונותיו של הפרט ומתאר את חוויותיהם הקשות מנשוא של עובדי הכפייה היהודים ההונגרים בחזית המזרח שמבליחים בהן הבזקים נדירים של טוּב לב ונחמה; הוא מספר את סיפורם של גברים השומרים בקפידה על גחלת של כבוד אנושי בתוך מציאות של השפלה, כאב ומוות; ומדגיש את האכזריות חסרת הרסן של בני אדם כלפי זולתם, אנשים שחלקו עימם את שפתם ותרבותם אך גורלם היה שונה בתכלית מכיוון שהשתייכו לקבוצה דתית אחרת. צבא עבדים מביא את סיפורם של עשרות אלפי היהודים האלה, והוא בבחינת פרק ייחודי בתולדות השואה הנוגע לחייה של כמעט כל משפחה יהודית בהונגריה בשנות המלחמה.
יד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורה
מאת: ליפמן קונשטאד
תיאור: יומן מגיהינום טרנסניסטריה הוא יומן שכתב ליפמן קוּנשטאד במקום גלותו בגטו דז'וּרין שבטרנסניסטריה — יומן כואב ומפורט, רבגוני ומלא חיוניות. קוּנשטאד, אשתו ושני ילדיו, אמו ואחותו גורשו ב־ 14 באוקטובר 1941 מעירם רַדַאוּץ לטרנסניסטריה ולאחר גלגולים שונים הגיעו לדז'וּרין. קוּנשטאד, אדם בעל השכלה רחבה ועיתונאי בעברו, החל לרשום ביומנו ב־ 11 באפריל 1942 ולא הניח את קולמוסו עד 13 באפריל 1945 , שלוש שנים אחר כך, לאחר ששוחרר וחזר לעיר הולדתו רַדַאוּץ. קוּנשטאד נתמנה למזכיר הוועד, מועצת היהודים, בדז'וּרין ונחשף למידע רב על הנהגת הגטו ועל התנהלותם של ראשיה. ביומנו הוא אינו חוסך מהם את שבטו. בחושיו העיתונאיים הוא מגלה וחושף גם את הפגעים החברתיים בגטו: את היחסים בקרב המגורשים עצמם — הלשנות, חלוקה למעמדות, עשירים ועניים מרודים — ואת היחסים הקשים שהתפתחו בין המגורשים ליהודי המקום הוותיקים. לצד הביקורת והתיאורים הקשים של הגירושים, המחלות והמוות, היומן משופע גם בהגיגים ובתהיות עמוקות בדבר מקומו של האל, שאלות של צדק ואי־צדק, שכר ועונש ובהבלחות פיוטיות של תיאורי טבע ויפי הבריאה גם בגיהינום של טרנסניסטריה. יומן מגיהינום טרנסניסטריה הוא תיאור מפורט ומתועד של גורלם של יהודי רומניה שגורשו לטרנסניסטריה, ובייחוד של החיים בגטו דז'וּרין. היומן נכתב במקורו ביידיש והוא מופיע כאן לראשונה בעברית במהדורה מדעית ומוערת ומהווה תרומה נכבדה מאין כמוה לרשימה המצומצמת של יומנים מטרנסניסטריה.
יד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורה
מאת: שרה רוזן
תיאור: גורלם של היהודים ברומניה בכלל ובטרנסניסטריה בפרט נושא אופי וגוון ייחודי. בקיץ 1941 , בתמורה להשתתפות כוחות צבא רומניה במבצע ברברוסה, העניק היטלר לשותפו יון אנטונסקוּ את טרנסניסטריה – חבל הארץ שבין הנהרות דנייסטר ובּוּג בדרום־מערב אוקראינה. 80 אחוזים מהיהודים שישבו באזור ערב המלחמה נרצחו בששת החודשים הראשונים לכיבוש הגרמני־הרומני, ועשרות אלפי יהודים אחרים נרצחו בחבלים בסרביה וצפון בוקובינה בקיץ ובסתיו 1941 בידי שכניהם ובידי כוחות צבא רומניה וגרמניה. בהוראתו של אנטונסקו גורשו לטרנסניסטריה היהודים ששרדו מגלי ההרג והרצח באזורים האלה, לרבות יהודי דרום בוקובינה והיהודים ממחוז דורוהוי. בחבל ארץ נידח מגולל את קורותיהם של היהודים שגורשו מבסרביה, מבוקובינה וממחוז דורוהוי לחבל טרנסניסטריה ופותח צוהר לחיי היום־יום של היהודים שהתקבצו בגטאות מוגילֶב, שַרגוֹרוֹד, דז'וּרין, מוּרָפָה ובֶּרשָד מסתיו1941 ועד לשחרור בידי הצבא הסובייטי בחודש מרס 1944. בהסתמכה על תיעוד מארכיונים בארץ ובעולם, על מאות ראיונות וראיונות קבוצתיים עם שורדי שואה, על ספרי זיכרונות וכן על ספרות מחקר ד"ר שרה רוזן מראה כי הישרדותם של היהודים בגטאות הללו הושפעה בעיקר ממאפייני הגירושים ומנסיבות החיים בגטאות עצמם. האי־סדר הכללי ששרר בממשל הרומני ובצבא רומניה ותאוות הבצע שרווחה בקרב פקידי ממשל, אנשי צבא ושאר גורמי שלטון עמדו מעל לאידאולוגיה האנטישמית הרדיקלית הרומנית והם־הם שיצרו פרצות במדיניות הרומנית הרשמית כלפי היהודים, פרצות שלהן נודעה השפעה רבה על חיי היומיום של היהודים בגטאות טרנסניסטריה. נוסף על כך, מסוף שנת 1942 עמד לרשותם של המגורשים לטרנסניסטריה הסיוע מבית, מן הקהילות היהודיות שנותרו ברומניה ה"ישנה" (ברֵגאט) ומוועדת הסיוע האוטונומית בבוקרשט. הספר בחבל ארץ נידח מביא את סיפורם הייחודי של המגורשים לטרנסניסטריה ושל היהודים שחיו באזור ערב המלחמה.
יד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורה
מאת: מוטי סנדק
תיאור: הגיליון פורש מניפת מאמרים וראיונות עם יוצרות וחוקרות מישראל ומהעולם, שנוצרו וגובשו לגליון מיוחד זה המדגישים את היצירה וחיי הרוח כחלק מהותי בהתמודדות עם השואה במהלכה ולאחריה. בגיליון שלושה שערים: הראשון, פורש סקירה של יצירות מתחומי אמנות הבמה כמו תיאטרון, מחול, קברט קרקס שיצרו נשים בזמן השואה. השער השני מאיר יצירות וסיפורי חיים של נשים יהודיות ולא יהודיות מארצות השונות כמו: אנה פרנק, שרלוטה סלומון, אירנה סנדלר, נלי זק"ש, חנה סנש ועוד. השער השלישי מתייחס למשפט אייכמן - אירוע שהיווה אבן דרך היסטורית בתודעת השואה, והאופן שבו הוא משתקף ביצירותיהן של שלוש יוצרות תיאטרון ישראליות.
המכון לקידום תיאטרון יהודי
מאת: עופר שיף, דוד גדג'
תיאור: שבעה עשר חוקרות וחוקרים ממגוון תחומי דעת בוחנים מחזות תאטרון ישראליים שעוסקים בשואה. הם רואים במחזות מעין כמוסות זמן שאוצרות דיאלוג בין מבטים שונים על השואה, כמוסות של שיח מורכב ומרובד בחברה הישראלית על השואה ועל זכרה. כיצד קבוצות שונות בתקופות שונות מגיבות להפיכת זיכרון השואה למסמן מרכזי של ה'אנחנו' הישראלי? מי מתריס, חברתית ופוליטית, נגד מקומה המרכזי של השואה בתפיסות הזהות הישראלית? עד כמה ההשתתפות במחזות השואה מסייעת לקבוצות שוליים בחברה הישראלית? כיצד התקבלו מחזות שואה שנכתבו והוצגו בארצות אחרות, תורגמו לעברית והותאמו לחברה בישראל? בשאלות אלה ואחרות עוסק ספר זה. בחינת השואה דרך התאטרון הישראלי סודקת את יסודותיהן של רבות מהבחנותינו השגורות, החוצצות בין זמנים, מקומות ומצבים. האסופה השואה ואנחנו בתאטרון הישראלי מלמדת כי אין השואה אירוע היסטורי שאנו מתרחקים ממנו בהדרגה. נוכחותה עיקשת, מפעפעת ומתמידה בנו ובמקומותינו.
מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
מאת: שרה בנדר
תיאור: על עובדי כפייה ועל מחנות לעבודת כפייה בשטח הרייך ובשטחים הכבושים בידי גרמניה הנאצית, שבהם עבדו מיליוני אסירים מלאומים שונים, נכתבו מחקרים רבים. מדובר בסוגיה שהמחקר על אודותיה נמשך ושמעסיקה לא מעט אנשי מחקר. אולם, למעט מחקרם של כריסטופר בראונינג ופליציה קראי, טרם נכתב מחקר מקיף על שאר מחנות העבודה במחוז רדום. מטרתו של הספר להשלים את המחקר על 14 מחנות לעבודת כפייה שהוקמו עבור יהודים במחוז זה. הספר מבוסס ברובו על עדויותיהם של ניצולים ועוסק בחייהם של עשרות אלפי עבדים יהודים במחצית השנייה של מלחמת העולם השנייה בפולין.
פרדס הוצאה לאור בע"מ
מאת: יוחאי עתריה
תיאור: אל פרימו לוי ואל ק.צטניק, מהדמויות הבולטות ביותר בשיח השואה בארץ, מתייחסים בדרך כלל כאל שני הפכים גמורים: בעוד לוי כותב באופן שקול ומודע, משחזר ק.צטניק בכתיבתו את הטראומה. בספר שלפניכם מראה פרופ' יוחאי עתריה שתפיסה זו מוטעית מהיסוד, ושהקרבה בין פרימו לוי וק.צטניק גדולה בהרבה מכפי שאפשר לשער. עתריה מציע שכדי להבין טוב יותר את עולמם של הקורבנות ושל הניצולים עלינו לאחוז בשתי נקודות המבט: בעוד האחיזה בלוי, בזמן שקוראים בק.צטניק, מאפשרת לנו לשמור על עוגן בזמן הקריסה החוזרת ונשנית, האחיזה בק.צטניק, בשעה שקוראים בלוי, מאפשרת לנו להרגיש בתהומות הפעורות מתחת למשפטים הנקיים והמדויקים. היכולת של עתריה לאחוז בשתי נקודות המבט ולנוע ביניהן מאפשרת לו להגיע לתובנות עומק חדשות על עולמו של הקורבן ולזעזע מהיסוד את מה שנתפס כבר עשרות שנים כמובן מאליו. הספר מכיל קטעים מספריהם של לוי וק.צטניק, נוסף על קטעי מחקר ועדויות; כל אלה נארגים בכתיבתו המדויקת של עתריה ליצירה מטלטלת שיש בה בשורה של ממש.
פרדס הוצאה לאור בע"מ
מאת: ואן דה פר סלמה
תיאור: סלמה ואן דה פֶּר היתה יהודייה הולנדית בת 17 כשפרצה מלחמת העולם השנייה. בשנת 1941 נהפכה העובדה הפשוטה הזאת לעניין של חיים ומוות. אביה נתפס ונשלח למחנה עבודה, אמה ואחותה הסתתרו – עד שנבגדו ביוני 1943 ונשלחו לאושוויץ. פעמים רבות חמקה סלמה, כמעט באורח נס, מליפול בידי הנאצים. לבסוף, בצעד של התרסה והתקוממות, הצטרפה לתנועת ההתנגדות ההולנדית תחת השם הבדוי מרגרטה ואן דר קאוט. במשך שנתיים סיכנה "מרגה" את כל מה שהיה לה. היא צבעה את שערה לבלונד, נעזרה בתעודת זהות מזויפת כדי להתחזות לבת הגזע הארי ונסעה בכל רחבי הולנד כדי להבריח עלונים, להעביר מידע, להציע תמיכה ועידוד ולהפיץ את רוח ההתנגדות, או במילותיה, כפי שהסבירה לאחר מכן, "עשתה את מה שהיה צריך לעשות." ביולי 1944 אזל מזלה והיא נתפסה ונשלחה למחנה הריכוז לנשים "ראוונסבריק", שם שרדה בעזרת זהותה הבדויה. רק לאחר סיום המלחמה היא יכלה להחזיר את זהותה והעזה לומר שוב: שמי הוא סלמה.
מטר הוצאה לאור בע"מ
מאת: מיכל גוברין, אתי בן-זקן, דנה פריבך־חפץ
תיאור: מה תפקידו של זיכרון השואה מול הווה משתנה? כיצד לעצבו כאחריות חברתית וכמחויבות אישית? ומהו הזיכרון היהודי? שמונה עשורים אחרי מלחמת העולם השניה, ככל שמתמעט דור הניצולים, מתעצמת השאלה כיצד להעביר את זיכרון השואה לדורות הבאים. הדי השואה מוסיפים לרדוף את האנושות ונמשך המאבק על הנרטיב של הזיכרון.

עם סוגיות אלו התמודדה קבוצת מחקר במכון ון ליר בהובלתה של מיכל גוברין. אמנים, היסטוריונים, פילוסופים, חוקרי מוח ופסיכואנליזה, ספרות וקולנוע, בני שלושה דורות ומרקעים שונים חברוּ יחד לקהילה, וחלקו את תובנותיהם המקצועיות ואת סיפוריהם האישיים. הם דנו בריבוי מופעיו של השבר ובדרכי הבנייתו: איך לזכור בלי להִכנע לקרבניות? איך למזג את “האחריות לזכור” ב”לזכור באחריות”? תובנותיהם פורצות הדרך הובילו גם ליצירת ה”התכנסות ליום השואה”, אשר מאז 2017 מונחלת בידי מכון שלום הרטמן. ספר זה מביא את פירות המחקר במגוון קולות וסוּגות, תוך חשיפת המתח שבין הזיכרון הקולקטיבי לבין משקעיו של הזיכרון הפרטי. זוהי הזמנה לכל קוראת וקורא להוסיף את קולם האישי ולקחת חלק פעיל בעיצוב זיכרון השואה כאחריות מוסרית, חברתית ואישית – וכקריאה לחיים.
כרמל
מאת: רות לנדאו
תיאור: באביב 1944 עלו יהודי הונגריה בהמוניהם על רכבות שלקחו אותם ליעד בלתי ידוע. בסתיו 1944 נשלחה לאותו יעד גם שארית יהדות סלובקיה. היהודים, ברובם, לא ידעו מה צפוי להם. ההערכה היא שבשואה נספו 83% מיהודי סלובקיה (כ-70,000 בני אדם) ו- 68% מיהודי הונגריה (כ-565,000 בני אדם). איך ייתכן הדבר? איך יכול להיות ששנה לפני תום המלחמה מאות אלפי יהודים לא ידעו מה צפוי להם? האם איש לא ידע? ומה בדבר ההנהגות היהודיות? האם ידעו? ואם ידעו - מדוע לא הפיצו את המידע הזה, מידע שהיה עשוי להציל חיים רבים? ואיך ייתכן שמנהיגי הקהילות, כמעט כולם, נותרו בחיים בעוד שהציבור שלהן עלה ללא התנגדות לרכבות המובילות אותם להשמדה?

מחיר השתיקה של רות לנדאו מערער על נרטיבים שהתקבעו בחקר השואה; הוא מנסה להשיב על שאלות קשות אלה ועל עוד רבות אחרות. הספר, המבוסס על מחקר משווה מעמיק וביקורתי, בוחן את ההתנהלות של ההנהגות היהודיות בזמן מלחמת העולם השניה בשתי מדינות שכנות שחלקו תרבות משותפת - הונגריה וסלובקיה - ואת הקשרים ביניהן. הוא סוקר, בין השאר, את המוטיבציות האישיות, השנויות במחלוקת לעתים, של המנהיגים השונים - ביניהם גיזי פליישמן, אוסקר נוימן והרב דב וייסמנדל בסלובקיה, ואוטו קומוי, משה קראוס, יואל ברנד ורודולף קסטנר בהונגריה.
רסלינג
הצג עוד תוצאות