מאת:
אמנון מגן, משה נתיב, שולמית ערפלי
תיאור:
יצחק טבנקין לא השאיר אחריו משנה תיאורטית סדורה. הוא חשש מפני מצע אידיאולוגי מחייב, שיש בכוחו לעצור בעד תנופת העשייה, להסיט את הפועלים מהעיקר ולפלג את התנועה. את מרכז הכובד הוא ראה בהגשמה.
לפני שבעים שנה, בוועידת היסוד של אחדות העבודה (בפורים 1919 ), אמר טבנקין: "...מרכז הכובד עתה אינו רק בעבודה המדינית והתחיקתית, כי אם בעיקר מכולת המעשית, בכושרו של המעמד העובד לשלוט בפועל על התעשייה, הכלכלה, הייצור וחיי החברה... אחדות הפעולה היא המחייבת את חופש הדעה בינינו. אל נפרט ואל נגדיר דעותינו לא בשם ולא בנוסח הפורמלי, כי העיקר לנו הוא פעולתנו בתכנן".
טבנקין התרחק, אמנם, מהגדרות נוקשות, אך לא ממחשבה ומאידיאולוגיה. על "אחדות ניגודים" זו עמד באותה ועידה ואמר: "... לשם המעשה אנו קוראים לאיחוד הכוחות הפועלים, לאחדות הפעולה ולא לטשטוש ההשקפה... הצרכים הם שיאחדו: תנאי החיים והפעולה צריכים להיות יסוד גם ל'אחדות העבודה', גם להתפתחות חופשית של השקפת עולם".
טבנקין ראה, אפוא, בעשייה ערך עליון, המהווה בסיס להשקפת עולם חופשית ורחבה. זוהי המורשת עליה אנחנו מופקדים. כנס טבנקין עסק הן באידיאולוגיה, הן בהיסטוריה והן בשאלות השעה. מאחורי כל אלה עומדים הרצון והנכונות להתמודד, לבנות ולהגשים ברוחו של טבנקין.