מאת:
יוסי חקלאי
תיאור:
ספר זה מבקש לדון במשמעותה ובתפקידה של היצירה האומנותית, להבין את מקומה מבעד לעיני גדולי המחשבה היהודית. בעוד שברקע מרחף צלו של הדיבר השני המפורסם "לא תעשה לך פסל וכל תמונה", העיון המוצג כאן מבוסס על מקורות מתקופת המקרא, המשנה, התלמוד והספרים החיצוניים. כמו כן, הספר עוסק בחיבורים של הוגים ומשוררים מימי הביניים, עד הקבלה בצפת. בניתוח האומנויות בבית המקדש, בעבודת האומנים כבצלאל, בהצבת פסלי הכרובים בקודש הקודשים מעט לאחר פרשת העגל מתחילים להתגלות היחסים המורכבים של הטקסטים והמחשבה היהודית ביחס להיתרים המוגבלים לעשיית יצירות אומנות. תוך כדי התמודדות עם פלישת התרבויות הוויזואלית, בעיקר היוונית והרומית, יתבהר שמחד גיסא קיים ניסיון להסתגר, ומאידך גיסא מתפתחת הבנה וקבלה של היופי מהאומנויות החזותיות. הפילוסופים והמשוררים של ימי הביניים יעמיקו בשאלת מקורות וסיבות ההשראה והיצירה בחיבוריהם על התבונה, החושים וההתגלות. הם ימשיכו את הדיון על היחסים והקשרים בין חומר לצורה וההתאמות ביניהם. הקבלה תפתח צוהר אל האנתרופומורפיזם, אל עולם השרטוטים, צורת האותיות, הצבעים, והסמלים. למעשה, היצירה המושלמת, הבלתי ניתנת להעתקה, היא בריאת העולם על ידי האומן העליון – הבורא. האדם מנסה לחקות חלקים מהטבע הנברא, לחדש, להוסיף, לשמר את החולף, למצוא פן חדש, בבחינת "בריאה על ידי אדם", יצירה. ובכן, מה מכונן את תכונותיו וצרכיו של היוצר, השראתו, עבודתו ומעמדו? מהם התהליכים בעיצוב היצירה? כיצד מכוּננים היחסים בין היצירה למאמינים ולמתבוננים בה? ומה בין ייצוג לסמל? ההגות היהודית, על היבטיה הרבים, לא התעלמה מהאומנות וממושג היופי – ספר רב ערך זה יבקש לפענח את יחסיה המגוונים והסבוכים ביחס אליהם.