|
|
עמוד:13
מעיקרו . הווה אומר : הכרת הממשות והבנתה היא היסטוריוגראפיה , שביסודה פילוסופיה של הרוח . האומר היסטוריה , אומר היווי : אחדות נעה של היות ואי היות , מעבר מן היש אל האין ומן האין אל היש' דיאלקטיקה , סינתיזה של הפכים . ואמנם מה היא הכרה אם לא יציאה מן החושך אל האור , התגברות האמת על הכזב ? ומה פירושה של מעשיות , אם לא התגברות המועיל על המיותר והמזיק ? ומהי מוסריות , אם לא ניצחון הטוב על הרע ? ומהי אמנות , אם לא ניצחון היפה על המכוער ? מכאן שקרוצ'ה מקבל מן הפילוסופיה ההיגליאנית את הדיאלקטיקה של ההפכים כחוק טבוע בחיי הרוח . אבל הרוח פועל בדרכים שונים או בצורות שונות . הפעילות הרוחנית , שפריה ' הקומדיה האלוהית' או 'ביקורת התבונה הטהורה , ' שונה מן הפעילות שבאה על ביטויה במהפיכה הצרפתית או בהקמת האימפריה הנאפוליאונית . האם שוני זה ש 1 ני יסודי הוא , או שמא אינו אלא אמפירי ושרירותי בלבד ? בנקודה זו קרוצ'ה בפלג מן האידיאליסטים , שדי להם במציאות הרוח בסתמיותו בכל התופעות ז והרי הוא טוען , שההבדל בין הצורה ההכרתית או העיונית לבין הצורה המעשית או הרצונית הוא הבדל יסודי או ממשי . יתר על כן , מבחין הוא בהכרה גופה בין הכרת האישי ובין הכרת הכולל' ובמעשה—בין רצון הרוצה את האישיי הפרטיי , לבין רצון המכוון כלפי הכולל . הכרת האישיי , ההכרה ללא מושג , ההסתכלות הטהורה , ההבעה שאין עמה משפט , היא ההכרה האסתיטית : הפואזיה , האמנות . אין הפואזיה רוצה משהו : היא אינה מגרה יצרים' אינה מסיתה רוחות , אינה מטיפה מוסר ו ואף אינה חושבת , אינה שופטת , אינה מלמדת—היא צופה , היא מציירת . היא מציירת תמונות 'אידיאליות , ' כלומר מציירת רגשות . ואולם , אם סגולתה המיוחדת של האמנות היא הליריות , הרי אין היא רגשיות בשום פנים , אינה גילוי או התפרצות של רגש : היא הבעה לרגש , היא רגש המתגלגל בתמונה ' . בזה קסמה של פואזיה : היא אחדות של רגשיות ישלווה , ' של תאווה ועין צופיה . 'היא קו עדין , שבו ההתרגשות שלווה והשלווה נרגשת . ' מעברו האחד של קו זה הרגישות העכורה , הרומאנטיציזם ! מעברו השניהאבחנה הצוננת , הקלאסיציזם : זה וזה—צורות פואזיה בלתי טהורה . ואילו הפואזיה האמיתית , המושלמת , היא םינתיזה מקורית של רומאנטיציזם וקלאסיציזם : היא קלאסיות . הכרת הכולל היא המחשבה' המשפט . המשפט הוא סינתיזה א פריורי של נושא ונשוא , של ציור ומושג' של אישי וכולל . אין משפט המחייב משהו אישיי , אשר לא יפעלו בו כל הקטיגוריות ההגיוניות , כשם שאין משפט המחייב את הכולל- שלא יתייהש על תנאים ומסיבות היסטוריים מסוימים . המשפט האינדיבידואלי ( ההיסטורי ' ( המתייחש על עובדה , והמשפט המגדיר ( הלוגי , הפילוסופי , ( המתייחש על
|
|