|
|
עמוד:239
חמדה : אני לא הסתכלתי מסביבי מה נעשה רגם לא שאלתי . רותי : הייתם עסוקים בלפרנם את עצמכם ? חמדה : כן , וגם לא היה מי שיסביר לי . רותי : עכשיו אני רואה שלילדים שלך את כן מקפידה לתת את הדברים האלה . חמדה : מקפידה מאוד ! זה גם היה תלוי בהורים , שההורים שלי לא למדו , לא ידעו מה זה תיכון , מה זה בית ספר . הם לא הסבירו לי ... למשל , אני עם הילדים שלי , אני מסבירה להם - "אתם תספיקו לעבוד , כל דבר עם הגיל , תנצלו את הילדות מאלף עד תו . אני לא ניצלתי את הילדות , אז מניסיון אני מלמדת אתכם . " לא היה לנו גם איפה לצאת למועדון , לא היה כלום , אז בכוחות עצמי , כמו שאומרים , למדתי כל דבר . רותי : ואחר כך , כשעברתם לואדי סאליב ? אז השתנה המצב ? חמדה : אז הייתי נשואה . מה יכול להשתנות ? כשבאנו לוואדי סאליב , לא הכרנו את זה . אבל היתה אווירה נחמדה . נפגשנו עם כל העידות שלנו , אחד הבין את השני . זה בכלל היה אחרת בכל המובנים . ההורים שלי התאקלמו יותר וראו שנפגשים יחד עם האנשים שמכירים , מדברים על עסקים , נפגשים כל האנשים שמכירים ממרוקו . אחים שלי המשיכו במסגרת לימודים . זה שהם עזבו , זה שוב פעם לא היה להם מי שיסביר להם , את מבינה ? אני לא למדתי , אני התחתנתי , הייתי בעניינים שלי , אני כן הצעתי לאחים שלי להמשיך ללמוד . כולם גמרו רק עממי והלכו לצבא ועבדו . אבל האחרונות , אחת גמרה בגרות , והשנייה גם גמרה חצי בגרות ובדיוק אמא שלי נפטרה , וזה שבר אותה . רותי : למה את חושבת שאחים שלך לא המשיכו ללמוד ? חמדה : לא היה להם דחף מההורים . ההורים אמרו להם ללמוד , אבל לא הבינו אותם בכל המובנים - לא הבינו שאם ילד צריך ללמוד אז הוא צריך דמי כיס והוא צריך זה והוא צריך זה . אז האחים החליטו לבד שזה לא עוזר להם כלום ללכת לבית ספר ולחזור , הם רוצים להיות בין חבר'ה והם רוצים דמי כיס , אז הם החליטו לעבוד . רותי : ומצד המוסדות לא באו ? חמדה : אף פעם . אמא שלי אף פעם לא ביקרה בלשכת הסעד - היא לא רצתה . אמא שלי אמרה שאם יש לך ממה להתפרנס , אסור לך לגשת לשמה , זה נשאר אצלה עד היום - צריכים לעבוד ולהתפרנס , לא לגזול מאף אחד . רותי : ומוואדי סאליב עברתם לפה ? חמדה : כן , אחרי שנתיים בערך . רותי : ופה את חושבת שהשתפר המצב ? חמדה : לא , אני , היה לי טוב שמה . רותי : למה ? חמדה : בכל המובנים . כל אחד היה גר בודד , אז את לא יודעת ממני ואני לא יודעת ממך . את חינכת לפי מה שרצית והשנייה חינכה לפי מה שרצתה והילדים לא היה להם מיפגש כמו שיש להם היום . לא היה כזה צפוף שהבנינים אחד על יד השני והילדים באותה הרחבה , אין להם איפה להתפזר . שמה הילדים היו מפוזרים . מה שאת חינכת - קיבלת . מה שאני היםברתי לילד - זה מה שהילד שלי ידע , פה לא . פה זה כולם במסגרת אחת . כל הילדים יושבים ביחד והכל צפוף ואין להם מסגרת . אני מפה לא מרוצה ! מבחינת הדיור אני מאוד מרוצה , אבל מבחינת האווירה של הילדים בחוץ , שמה - כמה שהיו אומרים "ואדי סאליב" - שמה היה
|
|