|
|
עמוד:5
יאכל האדם קדחת , ישתה קדחת , יחיה קדחת , אבל יחיה חיי יושר ! הכוח הזה לראות ממד היסטורי גדול , ממד ערכי גדול , ולהתעלם ממצוקות היום יום , הוא גם היה כוחו של בן גוריון . ובעוד שהסופרים , כרגיל , עסקו בנכאים פרטיים , במצוקות אישיות , ובדכדוך מקומי - הוא עסק במבט הגבוה וביקש , ואפילו דרש , שגם הם ירימו מבט , יהיו נושאי המבט הגבוה אל היעד הרחוק . כבר אמרתי שלא מעט אנשים סבורים כבן גוריון שתפקיד השירה הוא : לגייס , להפיץ רעיונות נכוחים , ולהרים ככה את המוראל , המשורר הוא כדי לצאת לפני המחנה ולהרים דגל . ואילו הספרות כסוג של נוכחות מיוחדת שרק הספרות יוצרת , היתד , מעבר לתפיסתו . לזה לא היו לו עיניים כמו שלא היו לו עיניים לראות צבעים , כמו שלא היו לו עיניים לראות תמונות . כמו שלא היו לו אוזניים להומור . הוא ידע קצת , הוא קרא בילדותו את ספרות התקופה , עברית ורוסית - את מה שהתאים להשקפת עולמו קיבל ואת כל השאר דחה הצדה . והוא דחה כך את המיסטי , את האסתטי , את 'התלוש , ' את ההוזה , את המדוכדך ואת המתייסר , ובעיקר , את פורק עול השייכות . בשהותי בין הפוליטיקאים הייתי שומע שוב ושוב את המשפט : 'אם זה לא מעשי זה לא קיים . ' בעוד שאם זה לא מעשי - למשורר זה רק מתחיל להיות יפה . 'אם אין לזה פתרון - תוריד את זה . ' בעוד שאם אין לזה פתרון מתחילים המשוררים לטפס על הקירות החלקים . הפוליטיקאים המעשיים לא יכלו להבין , הם לא תפסו את זה . בן גוריון היה אדם פרגמטי , וגם האוטופיה שלו , המבט למרחוק , לא היתה אוטופיה מטאפיסית , ולא חזון מיסטי , אלא תכנית פרגמטית , אפשרית וריאלית . הנה עוד מעט יקום כאן אדם חדש , יהודי חדש בארץ ישראל החדשה . פעם אמר שאצלו לא הציונות ראשונה אלא היהדות - אבל יהדות של שני צעדים : הצעד הראשון היה לפני אלפיים שנה , והצעד השני מתרחש היום , ואין גשר מעל התהום העצומה שבין הצעדים האלה , אלא רק חשיכה . רק השואה נשארה אולי כמין מובלעת בתוך החשיכה הזו שבין שני הצעדים . בין בית ראשון - ובין מדינת ישראל לא קרה ליהודים שום דבר חשוב . לא נוצר שום סמל גדול . ולא שום מודל לחיקוי . ומכאן גם אי ההבנה שנתגלתה ביחס אליו בתקופת 'הפרשה . ' אנשים ידעו אותו כאדם פרגמטי . וכשאדם פרגמטי מדבר על צדק מטאפיסי ועל מוסר אוטופי - הוא נחשד כחורש מזימה . וכשהוא טוען 'צדק' הוא בוודאי מתכוון לדבר אחר , ונוצר אז הדיסוננס , שמך ארחיב את הדיבור עליו , אבל לא לפני שאומר משהו על הרטוריקה של בן גוריון . הרטוריקה של בן גוריון היתה דומה לאגרוף קשוח : בכל הכוח , ישר קדימה , ובלא הומור , בלא איגופים , והיה מוסיף ומנחית את המכות הישירות שלו . כשבא לכנסת היו מחכים תמיד לדו קרב . והתשובה שהשיב ליריביו היתה כזאת עד שאמות הספים רעדו , והנוגעים בדבר ידעו שהנה הולך ונופל עליהם רעם גדול . ואילו הרטוריקה שלו בדברו אל העם היתה בשיטת 'הפטיש והמסמל . ' מסמר כידוע אינו חודל פנימה במכה אחת . ולפיכך מורידים עליו מכה אחר מכה . הוא נסע בארץ לאורכה ולרוחבה והלם בפטישו טח טח טח , על ראש המסמר שלו האחד עד הסוף . הוא לא סמך על כך שאפשר להבין גם בשמיעה אחת את העניין . ואילו לי , כשנדמה שיש בין השומעים
|
|