|
|
עמוד:7
הקדמה המאמרים המכונסים כאן נכתבו ופורסמו בזמנים שונים בין השנים תשכ"ה ותשל"ה , בלחצם הכבד של מאורעות חוץ . רתחת הנפש שעוררו מאורעות אלה בישראל ובעולם היהודי כולו מורגשת מן הסתם כדברים , אבל לא היא שהצמיחה את המובע בהם , הפונה בעיקר כלפי פנים . כי אותה רתחת הנפש , שמאורעות חוץ הולידוה , נצטרפה אליה תהייה שעלתה לקראתה מפנימה של הנפש . הראשונה חלפה לה , ואילו השנייה , שקדמה לה , עדיין בצלה אנו שרויים ומתלבטים . הדרך , שהיתה ברורה ונהירה למוריה הראשונים ולתלמידיהם שנמשכו אחריהם ונחלצו ללכת בה , כאילו ניטלה ודאותה — ודאות הכרחיותה וודאות אפשרותה , ושוב אין היא ברורה ונהירה לנו בהיותה לדור שקדמנו , הדור שחצב מבשרו ומנפשו את כל היש המופלא שבו אנו חיים ואותו אנו נושמים עתה , מבלי לחוש במופלא שבו , בחינת 'אין בעל הנס מכיר בנסו . ' מה מקור המבוכה הזאת האופפתנו , שממנה תוצאות לכל מיני גילויים וגידולים בחברתנו שאנו מצטערים עליהם ? ודאי אין להקיש מן החזון על הגשמתו — כל חזון וכל הגשמה במשמע . החזון , לבד מהיותו נישא במחשבה וממילא נקי מכל רבב , כל העתיד פתוח לפניו וכלפיו הוא מכוון את עצמו , והעתיד שאיננו עוד אף הוא אפשר לחזותו כנקי מכל רבב . ואילו הגשמתו של ^ חזון , בכל מידה שהיא , כבולה בגבולות הווה , שלעולם ובכל זמן אינו נקי מרבב , והגבולות מעיקים , כמו נוטלים מן האדם ומן החברה את יכולת התנופה וההמראה , את הרגשת הצעידה וההליכה , כאילו מדשדשים הם במקום אחד . יש אפוא כעין "ניגוד זמנים" כביכול בין חזון להגשמתו , שזה כולו חרג לעתיד וזו כולה כבולת הווה .
|
|