|
|
עמוד:326
טעמא ? דלא מפקדינא וקא עבדינא מצות . והשתא דשמעית להא דרבי חנינא , דאמר רבי חנינא : " גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה" מאן דאמר לי אין הלכה כרבי יהודה עבדינא יומא טבא לרבנן . מאי טעמא ? דכי מפקדינא אית לי אגרא טפי ( בבא קמא פז , א . ( [ תרגום : אמר רב יוסף : בתחילה הייתי אומר שמי שיאמר לי " הלכה כרבי יהודה שאמר : סומא פטור מן המצות" אעשה יום טוב לחכמים , מה הטעם ? שאיני מצווה ובכל זאת אני מקיים מצוות . עכשיו , ששמעתי את דברי רבי חנינא שאמר " גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה , " מי שיאמר לי שאין הלכה כרבי יהודה אעשה יום טוב לחכמים . מה הטעם ? שכאשר אני מצווה יש לי יותר שכר [ . בשונה מן החירש אילם , שמעמדו החברתי השתנה כליל בעת החדשה והשאלה בנוגע לשילובו בחברה , במצוות ובמשפט היא שאלה " מודרנית , " שאלת שילובו של העיוור בחברה ובמצוות היא שאלה עתיקת יומין . שאלת מעמדו של הסומא במצוות העסיקה כבר את התנאים והאמוראים , ובמובן מסוים אפשר לראות בה התלבטות מה ייחשב יותר לכבודו של הסומא : להתייחס אל מגבלותיו כגורם המחייב הגנה , הקלה ופטור , או אדרבה , להקנות לו מעמד שווה לזה של הפיקח , וזהו כבודו . רב יוסף , שהיה מגדולי האמוראים וראש ישיבה אף שהיה עיוור , סבר תחילה שעדיף לו שתהא הלכה כרבי יהודה . כך יהיה פטור מכל המצוות ויקבל שכר נוסף על שהוא מקיים אותן . לאחר מכן הוא שינה את דעתו והחליט שעדיף לו שתהיה הלכה כחכמים הסוברים שסומא חייב בכל המצוות ויקבל שכר כ"מצווה ועושה . " מצד אחד יש יתרון בהתחשבות החברתית , בפטורים המוענקים להם מן החובות המוטלות על הבריאים ; מן הצד האחר החיסרון הוא שהם בבחינת " אינו מצווה , " והם אינם חלק מן הכלל , דבר הפוגע בערכם ובכבודם .
|
|