|
|
עמוד:285
בבאי הלום , איך היו דנין דיני נפשות בלא סנהדרין , ואמרו לי כי הורמנא דמלכא [ רשות המלך ] הוא . וגם העדה שופטים להציל , כי כמה דמים היו נשפכים יותר אם היו נדונים ע"י הערבים , והנחתיה להם כמנהגם , אבל מעולם לא הסכמתי עמהם על איבוד נפש ( שו"ת הרא"ש , כלל יז , סימן ח . ( הרא"ש הופתע לגלות שבניגוד לדין המקובל יהדות ספרד משתמשת בעונשי גוף ובכלל זה גם בעונש המוות . התברר לו שהסיבה לכך היא האוטונומיה השיפוטית שניתנה לקהילות היהודיות : אם לא יטפלו היהודים בפשיעה ביעילות , תינטל מהם האוטונומיה , והסכנה לחייהם של יהודים תגדל עד מאוד . בחשבון הכללי הבין הרא"ש שמוטב לשלם את המחיר של ענישה יהודית מבוקרת על פני העברת האחריות והסמכות לידי השליטים הערבים . בסופו של דבר סמך הרא"ש על המסורת הקהילתית והפוליטית של קהילות ספרד ואישר להם לנהוג כמקובל אצלם : ואתם עשו לפי הענין ככל אשר יראה טוב בעיניכם , כי ידעתי אשר כונתכם שיתקדש שם שמים . כיום , כשקיימים כלי מניעה יעילים כדוגמת עונשי המאסר , אין רשות להרוג את הרודף מלבד בהתערבות באירוע של תקיפה כשנשקפת סכנה מידית למותקף . גם אז , אם ניתן להציל את הנרדף בלי להרוג את הרודף , אסור להורגו , ואת הפגיעה בו יש לצמצם למינימום הנדרש להצלת הנרדף ( תוספתא , סנהדרין יא , י-יא ; שולחן ערוך , חושן משפט תכה , א . ( 319 נראה שעם הזמן קיבל הרא"ש את מנהג ספרד בעניין זה ובמקרים שונים הורה בעצמו להשתמש בעונשי גוף חמורים . ראו שו"ת הרא"ש , כלל יז , סימן א וסימן ג ; כלל יח , סימן יג .
|
|