|
|
עמוד:269
ולא יאמר האדם : אפסוק כמי שארצה בדבר שיש בו מחלוקת , ואם עושה כן הרי זה דין שקר , אלא אם הוא חכם גדול ויודע להכריע בראיות , הרשות בידו . ואי לאו בר הכי הוא , לא יוציא ממון מספק , דכל היכא דאיכא ספיקא דדינא [ שבכל מקום בו יש ספק בדין ] אין מוציאין ממון מיד המוחזק . ואם הוא בהוראת איסור והיתר , והוא דבר איסור דאורייתא , ילך לחומרא . ואי דבר דרבנן , ילך אחר המיקל . ודוקא אם שני החולקים הם שוין , אבל אין סומכין על דברי קטן נגד דברי גדול ממנו בחכמה ובמנין , אפילו בשעת הדחק , אלא אם כן היה גם כן הפסד מרובה . וכן אם היה יחיד נגד רבים , הולכים אחר רבים בכל מקום , ואפילו אין הרבים מסכימים מטעם אחד , אלא כל אחד יש לו טעם בפני עצמו , הואיל והם מסכימים לענין הדין נקראו רבים ואזלינן בתרייהו [ והולכים אחריהם . [ ואם היה מנהג בעיר להקל , מפני שחכם אחד הורה להם כך , הולכין אחר דעתו . ואם חכם אחר בא לאסור מה שהם מתירין , נהוג בו אסור . כל מקום שדברי הראשונים כתובים על ספר והם מפורסמים , והפוסקים האחרונים חולקים עליהם , כמו שלפעמים הפוסקים חולקים על הגאונים , הולכים אחר האחרונים , דהלכה כבתראי [ שהלכה כאחרונים ] מאביי ורבא ואילך . אבל אם נמצא לפעמים תשובת גאון ולא עלה זכרונו על ספר , ונמצאו אחרים חולקים עליו , אין צריכים לפסוק כדברי האחרונים , שאפשר שלא ידעו דברי הגאון , ואי הוי שמיע להו הוי הדרי בהו [ ואם היו שומעים את דבריו היו חוזרים בהם ] ( הגהת רמ"א לשולחן ערוך , חושן משפט כה , ב . ( הגהה זו של הרמ"א מדגימה את מגוון השיקולים העומדים לפניו של פוסק הבא להכריע בשאלה הלכתית . הוא מונה בזה אחר זה שיקולים ממישורים שונים : העמדת הממון על חזקתו , הבחנה בין איסור דאורייתא לאיסור דרבנן , הבחנה בין " חכם קטן" ל"חכם גדול , " תשומת לב ל"שעת הדחק" והתחשבות ב"הפסד מרובה , " העדפת דעת הרבים על היחיד , הישענות על מנהג המקום , הבחנה
|
|