|
|
עמוד:10
שביסוד שיח זכויות האדם . כך במגוון דוגמאות , החל בהכרעה הפרשנית התלמודית בדבר מובנם של ארבעת המינים שבתורה ; עבור בשיקול ערכי בהלכה הבתר תלמודית , המציב את בעלי המומים במעמד שווה לכל אדם לעניין תפילה ; וכלה בשיקולים העומדים מאחורי ההכרעה התלמודית והבתר תלמודית בענייני מעמד אישי ובענייני נפשות . מקרה המבחן — ערך החיים — ממחיש את הדברים . הוא מראה את היסודות המשותפים להלכה ולשיח זכויות האדם וכן את הנקודות ששתי המערכות הללו מתפצלות בהן , אם כי גם בהן יש שערך החיים ההלכתי מציע אלטרנטיבה מוסרית שוות ערך . אינני מבקש לטעון כאן שהערכים המוסריים שבהלכה , ובראשם ערך החיים וכבוד האדם , הם הערכים היחידים המשפיעים עליה , או שאופיו של המפגש המסוים בין ההלכה לזכויות האדם הוא היחיד המאפיין את השיח ההלכתי . אדרבה , בתוך ההלכה יש גם פערים וקונפליקטים פנימיים , כגון באשר לשאלת הטיפול בחולה שאיננו יהודי אגב חילול שבת . ובכל זאת אני טוען כי לערכים היסודיים יש משקל מרכזי בשיח ההלכתי — לעתים בתווך , בין רטוריקה למהות — דומיננטי , אף כי לא בלעדי . המהלך הננקט כאן מבקש לעמעם את הדיכוטומיה זכויות-חובות ולהתמקד ברובד בסיסי יותר , סמוי , המחולל את שתי הצלעות של הדיכוטומיה גם יחד . אין בכך כדי לשלול את ההבדלים בין ההלכה לבין שיח זכויות האדם . אולם הטענה היא שגישה פלורליסטית מאפשרת הכרה בשתי אפשרויות הביטוי הללו ורואה בהן אפשרויות בעלות ערך שווה כל עוד הן מסכימות ביניהן על ערכי היסוד . בסיכומו של דבר , החיבור שלפנינו מציע תבנית תאורטית לניתוח היחס בין שיח זכויות האדם לבין היהדות . מידת מימושה של תבנית זו ומשקלם של הערכים בתוכה משתנה מזמן לזמן , ממקום למקום ומהוגה להוגה , אולם המכנה המשותף גדול ורב ערך — הוא פותח את השער להמשך חשיפתו וכינונו של הדיאלוג בין היהדות לבין שיח זכויות האדם .
|
|