|
|
עמוד:13
ג . ההלכה נגד " שלטון ההלכה" אפנה תחילה לשאלת טיבו של המשטר . האם תיתכן מצווה דתית החלטית שתקבע את אופיו של המשטר הנדרש במדינה יהודית ? האם קביעה כזאת תעלה בקנה אחד עם התפיסה הריאליסטית והפונקציונלית של השלטון , זו שהפקידה אותו בראש ובראשונה על הביטחון האישי והקיבוצי ורק לאחר מכן על הגשמתם של אידאלים דתיים ? ומה אם יתברר כי במצב עניינים מסוים ( חברתי , תרבותי , צבאי ) דווקא שיטה פוליטית אחרת היא שתשיג את המטרה הבסיסית והיא שתמנע אלימות ושפיכות דמים ביתר יעילות ? שאלה זו עלתה לראשונה בעניין מעמדו של המשטר המלוכני המתואר במקרא . אולם היא מתעוררת באותה מידה בעניין מעמדה של כל שיטה שלטונית , החל בדמוקרטיה וכלה בתאוקרטיה . כפי שהסביר זאת הנצי"ב מוולוז'ין , אחד מגדולי מורי ההוראה בסוף המאה : 19-ה ציווי דתי בלתי מותנה בדבר צורת השלטון היה מוליך לסתירה פנימית לפי ההיגיון הדתי גופו . זאת , בהסתמך על שלוש הנחות יסוד : ראשית , השלטון נדרש להגן על החיים ולקיים סדר חברתי ; שנית , ככל שהשלטון יזכה בהסכמה חברתית ובתמיכה ציבורית , כן יגדלו כוחו ויעילותו : שיטת ממשל כפויה שלא תזכה ללגיטימציה מטעם העם , לא תשרה בקרבו אווירה של יציבות ושל ביטחון ולא תצליח להגן כראוי על שלום הציבור ; שלישית , סכנת נפשות דוחה את ( כמעט ) כל מצוות התורה . אשר על כן , בתחום זה של שיטת הממשל , המושג " מצווה" מכשיל את עצמו : אילו נקבע המשטר היהודי רק לפי צו עליון – גם נגד רצון העם – העוינות הציבורית כלפיו הייתה עומדת לו לרועץ ומקשה עליו להשליט סדר ולהגן על החיים , וכך הצו היה מתבטל מאליו מפני פיקוח נפשם של היחיד ושל הציבור , " שהרי בעניין השייך להנהגת הכלל [ הדבר ] נוגע 16 לסכנת נפשות , שדוחה מצוות עשה . " גלוי לעין שגישה זו מחברת בתוכה ישן וחדש , מוטיב קדמון ומוטיב מודרני . כאשר הנצי"ב מציג את ההוויה הפוליטית " ) הנהגת הכלל ( " כאזור סכנה מובהק , הוא צועד בטוחות בדרכה הסלולה של המשנה " ) איש את רעהו חיים בלעו . ( " אך כאשר הוא תופס את ההסכמה החברתית " ) דעת העם ונבחריו ( " כתנאי הכרחי להצלחתו של המשטר , הוא ניזון מפורשות מן האווירה הדמוקרטית של
|
|