|
|
עמוד:6
pKn במאה שלנו . דוגמה קיצונית מן הזמן האחרון היא זו של א"ב יהושע , שבעיניו יש לארכיטיפ הזה יותר ממשקל היסטורי — יהושע חש באיום הנורא המגולם בו , בסכנה לחיי העם ! באפריל 1992 בשיחה על הרומן מר מאני , דיבר יהושע על "המיתוס החשוב , החזק והנורא הזה , שמרחף בעוצמה כזאת מעל להיסטוריה ולתרבות שלנו . " ומשום שהסכנה כה גדולה , סכנה של טירוף והתאבדות , עלינו להשתחרר מן העקדה , לנטרל אותה ! לדברים מפליאים ומדהימים אלה ניתנה הכותרת : "לבטל את העקדה על ידי מימושה . " הוא יציג לפנינו אקט של רצח הבן בידי האב פשוטו כמשמעו , וכך יתקן את הנזק שגרם כביכול הארכיטיפ ההיסטורי רב העוצמה . ועל ידי היסטוריזציה כזאת של סיפור העקדה הוא יוציא ממנו את העוקץ ההיסטורי , כדי שזה לא יאיים עלינו עוד ! למרבה האירוניה יש פה התקפה חריפה , כמעט אלימה , נגד ארכיטיפ ספרותי , מצד סופר המדבר על ספרו שלו , ספר המעיד כמאה עדים על עוצמתו הלא רגילה של הארכיטיפ הזה עצמו . אפשר שהארכיטיפ יורד לחייו ולחיינו , כפי שיהושע טוען , בשל לקחו ההיסטורי , אבל הוא גם משמש לו מקור השראה שאין לו תחליף . הארכיטיפ אוחז בו כדיבוק ואינו מרפה , גם בסיפור הזה וגם בסיפורים אחרים . הדוגמה הזאת של יהושע מלמדת שנושא הארכיטיפים ההיסטוריים אינו מוגבל לתורת הספרות בלבד , ונוגע בשאלות עכשוויות וקיומיות . אין מדובר כאן בשאלה היסטורית גרידא , אלא בהכרעה , כביכול , בשאלות של חיים ומוות בזמן אמת ! החוקר התמים שיבוא להשוות את עקדת יצחק עם מיתוסים אחרים המקבילים לה , כגון האגדה היוונית על קרונוס , שאוכל את יוצאי חלציו מדי שנה בשנה , ובולע אותם חיים ממש , אולי יראה באגדה זו סיפור ברברי ודוחה מן הבחינה החינוכית יותר מסיפור עקדת יצחק , שבו הקורבן ניצל ממוות , ועל האב והבן נאמר ( פעמיים ) "וילכו שניהם יחדו " . אבל נראה שהמיתוס היווני מאיים עלינו פחות , שהלוא כאן מדובר במה שכינה קסירר "הסדר הביולוגי . " קרונוס , של שמים בנם וא , ^ הוא שאוכל את ילדיו מדי שנה בשנה : זה אקט שחוזר על עצמו ובכך הוא משקף את מחזוריות הטבע . ואילו הסדר של הברית מעמיד לפנינו אתגר מסוג אחר ; הוא דורש מאתנו לבוא ולהשתתף בדרמה חד פעמית , המחברת את ראשית ההיסטוריה עם אחריתה ובתוך כך מטעינה עלינו משא כבד של אחריות בעצם השעה הזאת שאנו חיים בה . את "ביקורו" החטוף של ישעיהו אצל "כל מלכי גוים" בשאול כבר הזכרתי . נראה שדברי הלעג של הנביא מכוונים אל דמות היסטורית מסוימת , הלוא היא מלך בבל ( ראה יד , ד . ( שלא כמו בסיפוריהם של אנאס או של אודיסאוס , כאן עבר המוטיב המיתי הזה תהליך מובהק של היסטוריזציה . צדק פ"מ קרוס , חוקר ידוע של הטקסט המקראי , בדבריו על "המתח המתמיד בין המיתי להיסטורי"
|
|